קונספירציית אפשטיין: כשלמפלצת יש חיים משלה והיא קמה לתחייה

ספק אם נשקפת לממשל טראמפ סכנה גדולה יותר מאשר הטיפול בתיקי ג'פרי אפשטיין - כי זו סכנה שצומחת מבית, מתוך הגרעין הקשה ביותר של תומכיו.

רקע קצרצר: בשבוע שעבר פרסמה התובעת הכללית של הממשל, פאם בונדי, מזכר שקבע כי המיליארדר אפשטיין, שהואשם בסחר בקטינות, לא נרצח וכי לא היתה לו רשימת לקוחות.

ולמה זה חשוב כל כך? כי ההנחה שיש עוד שמות עסיסיים ברשימת הלקוחות של אפשטיין היתה התקווה הלא כה כמוסה של MAGA, וטראמפ עצמו הבטיח במהלך קמפיין הבחירות לפרסם עוד תיקים מתוך החקירה, קורץ לבוחריו גם במקרה הזה, וגם במקרה הזה מטפח ומחזק את החשיבה הקונספירולוגית.

הנחה, אמרתי? ביטחון אמוני מוחלט, כמו שרק יכול להיות אצל פונדמנטליסטים של אמונה (או של חשדנות קיצונית שיושבת על אמונה).

והנה עכשיו התובעת של טראמפ, של הממשל ה"אמוני", טוענת שאין שם מה לפרסם, וטראמפ מגבה אותה - אבל בכך רק מגביר את החשדנות.

דן בונג'ינו, משפיען רשת שטראמפ מינה לסגן ראש ה־FBI, מאיים להתפטר ודורש את הדחת פאם בונדי (הרי עכשיו היא חשודה בנגע ה"ממסד" וה"הסתרה"); המגיש טאקר קרלסון, עוד תכשיט של MAGA, טוען שבונדי מכסתחת; ואחד האידיאולוגים של MAGA, סטיב באנון, מקדיש חלק ניכר מהפודקאסט שלו לשאלת היושרה של הממשל.

"זה סיוט פוליטי", אמר אחד מעוזרי טראמפ הנוכחיים. והרי זה שיעור מאלף: במשך שנים טופחה חשיבה קונספירולוגית בחוגי MAGA ככלי פוליטי נגד הממסד - ועכשיו מרעילי החשיבה מגלים שלמפלצת יש חיים משלה והיא קמה עליהם.

הדבר גם מלמד כמה מהר האמונה שמשהו מוסתר, מוסתר תמיד, הופכת להיות אורח חשיבה וחיים, בלי האפשרות לביקורת עצמית - אפילו כאשר כוהניה מאותתים שאין כלום: כאילו מטיף אוונגליסטי היה מכריז לפתע שגילה כי אין אלוהים ומבקש לצאת מהכנסייה, אבל הקהל הזועם דורש שימשיך לשכנע אותם בקרבת האל.

ועוד אפשר לראות כמה מהר אבירי החשיפה יכולים להיתפס כחלק מהממסד, אולי אפילו לסוכני ה"דיפ סטייט" הידוע לשמצה. פסיכוזה קולקטיבית. כי נניח שאין בתיקי אפשטיין דבר חדש (בואו נישאר בגבולות הידוע והגלוי): מי מהחשדנים יאמין לממשל שצמח על ההבטחה המכוננת שדווקא יש? הרכבת הזו מזמן איבדה את הבלמים, ולפנינו קרע אמוני ממש, מאבק איתנים בין האמונה הפרסונלית במשיח טראמפ לבין אחד מיסודות האמונה של המחנה.

אלה שיבחרו להאמין לטראמפ (ולבונדי) יידרשו כעת לעוד קפיצה אמונית, בדומה לאותם שבתאיים שהמשיכו להאמין במשיחיותו גם אחרי שהתאסלם ולתת להמרת הדת הסברים. לא מקרה שלפני כיממה פרסם טראמפ את מה שנראה כפוסט הארוך ביותר שלו ברשת Truth - ששמה, אגב, הוא גם קריצה לרוח ה"הסתרה" ולחשיבה הפתולוגית - כדי להגן על בונדי ולהסיט את האש למחוזות נוחים יותר כמו "גניבת הבחירות ב־2020".

ואם אין חדש בתיקי אפשטיין, מי מהחשדנים יאמין לממשל שצמח על ההבטחה המכוננת שדווקא יש? לפנינו מאבק איתנים בין האמונה הפרסונלית לאמונה במחנה

ומי יתקע לכפו שלא יהיו כאלה שיחשבו שזה ה"אין כלום כי לא היה כלום" הכי מחשיד שיש? שלא יימצאו כאלה שבלי להכיר את האמירה עצמה יחשבו כמו התובע הכללי הסובייטי רודנקו, שמיוחסת לו האזהרה: "הדבר החשוב ביותר בחקירה הוא לא לגלות שאלה היינו אנחנו"?

מה שקורה כעת בארצות הברית סביב סיפור אפשטיין הוא לא פחות ממדהים מבחינה סוציולוגית ואנתרופולוגית. ואני רק תוהה מה צריך לקרות כדי שהלקחים משם ייושמו כאן על הקונספירציות שמפיצים מקבילי MAGA אצלנו, כדי לערער את שלטון החוק ואת האמון במקצועיות של משרתי הציבור.