השבוע לפני 72 שנה נחתם הסכם הפסקת אש (שביתת נשק) בין קוריאה הצפונית הקומוניסטית לדרום קוריאה. בכך באה לסיומה מלחמת קוריאה (1950-1953), הראשונה שבעימותי המלחמה הקרה ומהאירועים המעצבים של העידן.
בעקבות ההסכם קוריאה נשארה מחולקת עד עצם היום, כשהמפריד ביניהן הוא אותו קו גבול מפורז לפני המלחמה העובר בחלקו המזרחי מצפון לקו הרוחב ה-38 ובחלקו המערבי מדרום לו.
הסכם הפסקת האש נחשב הארוך ביותר בהיסטוריה, ששתי המדינות בחצי האי הקוריאני מוסיפות להימצא מבחינה טכנית במצב של מלחמה, שהמתיחות ביניהן לאורך השנים משפיעה על הביטחון האזורי והעולמי.
יפן שלטה בקוריאה מ-1910 ו לאחר כניעתה בתום מלחמת העולם השנייה, ברית המועצות כבשה את צפון קוריאה, בעוד ארצות הברית את אזור הדרום. בשני האזורים הוקמו ממשלות נפרדות - כל אחת מגובה על ידי מעצמה אחרת - וקו הרוחב ה-38 נקבע כגבול ביניהן.
ביוני 1950, פלש צבא הצפון לדרום והפתיע את כוחות הדרום, שלא היו מוכנים להתקפה כזאת. עיר הבירה סיאול נפלה לידיהם, ותוך שלושה חודשים נכבשה כמעט כל המדינה, למעט אזור קטן בדרום-מזרח חצי האי.
בהתערבות הנשיא טרומן הוקם כוח או"ם בהובלת ארה"ב, שהגנרל המפורסם דאגלס מקארתור מונה למפקד כוחות האו"ם.
בספטמבר 1950 במבצע צבאי מבריק שהגה מקארתור, בוצעה נחיתה אמפיבית של נחתים אמריקאים בעיר הנמל אינצ'ון הקרובה לסיאול בשטח שנכבש על ידי כוחות הצפון, וחתכה את קווי האספקה שלהם.
הכוחות האמריקנים איגפו את צבא הצפון שהיה ברובו מרוכז בדרום המדינה, ותוך כחודש שוחררה סיאול וכל דרום המדינה.
בהמשך חדרו הכוחות לצפון קוריאה, כבשו את עיר הבירה פיונגיאנג והתקרבו צפונה לגבול עם סין. סין תפסה את המהלך כאיום ישיר עליה, ופתחה במתקפה שהדפה את כוחות האו"ם חזרה מעבר לקו הגבול, ואף כבשה מחדש את סיאול (ששוחררה בהמשך בשנית).
באביב 1951 הדיח הנשיא טרומן את גנרל מקארתור מאחר שסרב ליישם את המדיניות הצבאית המרוסנת שלו. במהלך השנתיים הבאות עד להסכם הפסקת האש שהוביל הנשיא אייזנהאואר, החזית התייצבה סביב קו הרוחב ה-38, עם תנודות קטנות בלבד, ולחימה סטטית בעיקרה בין הצדדים.
המלחמה גבתה את חייהם של כ-2,500,000 בני אדם, מרביתם אזרחים. היא הייתה המלחמה הקרה הראשונה שהפכה לעימות צבאי פעיל בין המעצמות הגדולות, והוכיחה שארצות הברית מוכנה להילחם בכוח להגנה על בעלי בריתה. העובדה שהעימות לא הדרדר לשימוש בנשק גרעיני, הדגימה לראשונה את עיקרון המלחמה המוגבלת בעידן הגרעיני.
המלחמה מכונה לעיתים "המלחמה הנשכחת" ופחות זכורה, לעומת מלחמת העולם השנייה ומלחמת וייטנאם. בטלוויזיה ובקולנוע היא זכורה בעיקר מהסדרה והסרט באותו שם "מ.א.ש", שעסקו בקורותיו של צוות בית חולים שדה במהלך המלחמה.
מאז, בצפון קוריאה התבססה שושלת קים: החל מראש המשפחה קים איל סונג שיזם את המלחמה, דרך בנו קים ג׳ונג איל שירש אותה ונכדו קים ג׳ונג און שעומד כרגע בראש המשטר האוטוריטרי שמחזיק בשלטון בפיוניאנג. בדרום, בתהליך הדרגתי, הלכה והתבססה דמוקרטיה רב מפלגתית וחופשית במהלך שנות השמונים.
השפה הבינלאומית
גם השבוע: בשנת 1887, התפרסם לראשונה הספר "Unua Libro" הספר הראשון - השפה הבינלאומית", שנחתם בשם העט "דוקטור אספרנטו" (משמעו "המקווה"), שכתב לוודוויק לזר זמהנוף (רופא עיניים ובלשן), שהציג את הגרסה העדכנית של השפה הבינלאומית שהמציא.
שם העט שעליו היה חתום זמהנוף בספרו, הפך עם הזמן לשם השפה עצמה – אספרנטו.
הוא נולד וגדל בביאליסטוק שבאימפריה הרוסית למשפחה יהודית משכילה בעיר רב תרבותית, שבה התגוררו קבוצות אתניות ולאומים שונים שחיו בניכור, חוסר תקשורת ובאיבה הדדית.
מצב זה השפיע על תפישת עולמו, ובבגרותו הוא שאף לחפש דרכים לגשר בין עמים על מנת להפחית את השנאה ביניהם.
הוא הבין שלשפה יש תפקיד מרכזי ביצירת מחלוקות, ולכן הגה רעיון של המצאה של שפה משותפת בינלאומית ניטראלית, שאינה שפתו הטבעית של שום עם, שתוביל לשוויון בין כולם, ומבלי שלעם כלשהו יהיה יתרון על השני. לשיטתו שפה זאת תסייע להפחית את השנאה והרוע בין העמים, ותאפשר אחדות ותקשורת בין בני-אדם מכל לאום ודת.
עקרונות שפת אספרנטו שפרסם התבססו על תחביר ודקדוק בסיסי ופשוט להבנה, שורשי מילים משפות אירופיות נפוצות, היגוי ברור ומבנה הגיוני שבו רוב המילים נבנות משורשים קבועים עם התחלות וסיומות.
אספרנטו זכתה לפופולריות מהירה, שנתיים לאחר פרסום השפה יצא לאור בגרמניה המגזין האספרנטו הראשון והוקם גם מועדון.
ב-1905 התכנס הקונגרס העולמי הראשון בצרפת שבו נכחו מאות משתתפים. בהמשך הוקמה גם אגודת האספרנטו העולמית.
גם לאחר מותו (1917) תנועת האספרנטו המשיכה להתפשט ברחבי העולם עד עצם היום הזה. כיום ישנם קרוב ל-2 מיליון איש דוברי השפה, כמו כן נערכים כנסים בינלאומיים שונים בשפת האספרנטו, וישנם אתרי אינטרנט, רשתות חברתיות ואפליקציות ללמידה של השפה.
אונסק"ו הכירה רשמית בשפה, וכוננה יחסים עם האגודה העולמית לאספרנטו - יום הולדתו (15 בדצמבר) מצוין כ"יום זמנהוף".
למרות שחלומו של זמהנוף להפוך את אספרנטו לשפה בינלאומית אוניברסלית לא צלח, אספרנטו נחשבת לשפה המתוכננת הבין-לאומית הפופולרית ביותר בעולם.