המלחמה בין איראן לישראל הציבה בפני מוסקבה דילמה גדולה, ומהרגע הראשון היא מנסה לתמרן כדי גם ליישב את העימות וגם לגזור עבור עצמה קופון בינלאומי.
שעות אחדות אחרי ששוגרו הטילים והכטב"מים נגד המטרות ברפובליקה האסלאמית, הספיק ולדימיר פוטין לשוחח הן עם רה"מ נתניהו והן עם הנשיא פזשכיאן. ובעוד בשיחה עם הראשון הוא הציע לתווך לסיום המלחמה, בשיחה עם השני הוא גינה את מתקפות ישראל שנוגדות את אמנת האו"ם ואת החוק הבינלאומי.
אך אם פוטין ניסה להציג עצמו כמתווך, משרד החוץ במוסקבה, נאמן הרבה יותר למסורת הסובייטית, נקט גישה אלימה הרבה יותר וצבועה להחריד. "תקיפות צבאיות ללא התגרות על מדינה ריבונית החברה באו"ם, אזרחיה, על ערים שלוות ומתקני תשתית אנרגיה גרעינית אינן מקובלות כליל", נאמר בהודעת המדינה שתקפה ללא התגרות מדינה ריבונית שכנה ומפציצה את עריה השלוות ואת אזרחיה זה יותר משלוש שנים.
"ירושלים המערבית", הוסיפו אצל השר לברוב, "בחרה במודע לטובת הסלמה והגדלת הסיכונים". ואילו אצל הבלוגרים הפרו-קרמליניים בכלל שחררו את הרסן. "היהודים שוב משמשים כמבשרים של אסון גדול ונורא", כתבה אחת הפופולריות שבהם. "העם, שנבחר בידי האל, העם שבגד בישו. שלטונות ישראל הפכו את היהודים ליהודה איש קריות".
המטחים המילוליים וההצעות לתווך הם מסך לסיטואציה המורכבת מאוד שאליה קלע "עם כלביא" את רוסיה. מצד אחד, מאז ההסתבכות הרוסית באוקראינה, התהדק שיתוף הפעולה בין טהרן למוסקבה: איראן סיפקה אלפי כטב"מים מסוג "שאהד" וסייעה בהקמת מפעל ברוסיה; השתיים שיתפו פעולה בעקיפת הסנקציות הבינלאומיות ומוסקבה סיפקה לטהרן מטריית הגנה במועצת הביטחון, עזרה בתוכנית החלל, והעבירה טכנולוגיות מערביות שנתפסו באוקראינה; ורק בחודש ינואר האחרון חתמו הנשיאים פוטין ופזשכיאן על הסכם לשת"פ אסטרטגי, שכולל 47 סעיפים. אלא שההסכם אינו כולל כל התחייבות לסייע זו לזו במקרה של התגוננות מפני תקיפה ולכן לא מדובר בברית צבאית, בוודאי לא מלאה.
המצב הזה שחרר את רוסיה מהכורח לסייע לטהרן שעה שהיא מתקשה מאוד לספק את צורכי המלחמה שלה עצמה נגד אוקראינה. אדרבה, למרות הקריאות לסיים את המלחמה, מוסקבה גם די מרוויחה על מצוקת ידידתה: הנפט - אחד מסעיפי ההכנסה החשובים ביותר של מוסקבה למימון המלחמה – התייקר (חבית "ברנט" זינקה מסביבות 60 דולר במאי ל-77 ביוני); הקשב של המערב מופנה פחות לאוקראינה; אפשר לנצל הזדמנות ולהאשים את המערב בצביעות (בבחינת איך את רוסיה מגנים ואת ישראל – לא); והמתקפה על איראן העניקה לפוטין עוד נושא להרחבת הדיאלוג עם טראמפ ובכך גם לדלל את הקשב המועט שלו ממילא לאוקראינה. בכלל, רוסיה בונה על שחזור ההצלחה של הוספת זירות לשיפור עמדות: ב-2015 הצטרפה רוסיה הצטרפה למלחמה בדאעש (ולהצלת המשטר בדמשק) ובכך הפכה שוב לשחקנית לגיטימית אחרי ספיגת הסנקציות ב-2014 בשל סיפוח קרים.
עם זאת, "תסריט סוריה" גם נגמר בסיוט מבחינת מוסקבה: אם גם משטר האייתוללות ייפול, היא תאבד בעלת ברית שנייה במזרח התיכון בתוך פחות משנה וכל הפרויקט של ההשקעה בציר השיעי יירד לטמיון. על כן, הקרמלין יכול ליהנות מתופעות הלוואי של היחלשות המשטר הדכאני, אבל לא מעבר לכך. בכך, דרך אגב, נמצאת מוסקבה בגישתה לאיראן במצב דומה לזה שבו נמצאת בייג'ינג ביחס למוסקבה עצמה: היא מרוויחה מהתמשכות המלחמה והיחלשות רוסיה, אבל קטגורית לא מעוניינת בהפסד של איראן במערכה.
אלא שגם ההצעות האלה אינן נובעות בדיוק מבחירה אלא מלית ברירה – ולא רק משום שאין לרוסיה אפשרות של ממש להתערב צבאית. אם טראמפ רוצה עסקה עם איראן, פוטין לא יכול לחזק אותה מדי. אדרבה, החוקר הרוסי אלכסנדר באונוב כותב במאמרו "לא בעלת ברית ולא מתווכת: למה רוסיה לא יכולה להציל את איראן" כי רוסיה מסונדלת גם מצד היחס לישראל: זו אחת המדינות המערביות הבודדות שנותרו לא-עוינות ביחס למוסקבה.
זו אחת הסיבות לכך שאתמול אמר פוטין בפורום הכלכלי בפטרבורג: "בישראל מתגוררים שני מיליון (כך במקור) יוצאי בריה"מ לשעבר, כך שזו מדינה כמעט דוברת רוסית, ואנחנו לוקחים זאת בחשבון". ואילו האיראניסט הרוסי ניקיטה סמאגין הזכיר כי סיוע רוסי לאיראן אינו מן האפשר כי מוסקבה חייבת לשמור על יחסים טובים עם סעודיה ועם איחוד האמירויות.
במצב הזה, לא נותר למוסקבה אלא לנסות לדחוף את עצמה כמתווכת, אבל כמו שכתב באונוב, בהיעדר מנופי לחץ אמיתיים, מעמדה אינו שונה במיוחד מזה של עומאן או קטאר. וגם זה מלמד משהו על המצב שאליו דירדר פוטין את רוסיה מאז 2022.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו