העימות האווירי החריף בין הודו לפקיסטן במאי 2025, הידוע כ"עימות סינדור", חשף תמונה מורכבת של מאזן הכוחות האזורי, טכנולוגיות מתקדמות ומלחמת תודעה אינטנסיבית. העימות כלל קרבות אוויריים, מתקפות טילים, שימוש נרחב בכלי טיס בלתי מאוישים ומערכות לוחמה אלקטרונית, והעלה שאלות לגבי עליונות מערכות הנשק הסיניות מול המערביות, כמו גם לגבי תפקידה של ישראל כספקית טכנולוגיה ומערכות נשק לשני הצדדים.
פקיסטן הפעילה לראשונה בקרב את מטוסי הקרב הסינייםJ-10C , הגרסה החדישה ביותר של המטוס המכונה גם "הלביא הסיני". ה־J-10 הוא מטוס קרב סיני רב-משימתי מהדור הרביעי, שפותח על ידי חברת Chengdu Aerospace Corporation עבור חיל האוויר של סין. הוא מהווה את עמוד השדרה של הכוח האווירי הסיני מאז שנות ה־2000.
למרות הכחשות נמרצות הן מצד ישראל והן מצד סין, ל-J-10 יוחסו שורשים עמוקים בפרויקט מטוס הקרב הישראלי לביא, שבוטל ב-1987. עוד בשנות ה-90, דווח על שיתוף פעולה טכנולוגי בין ישראל לסין, שכלל לכאורה סיוע של מהנדסים ישראלים שעבדו בעבר בפרויקט לביא, מכירת ידע הנדסי ואוויוניקה לתעשייה הסינית, שעשתה אז צעדים ראשונים במעבר מהעתקת מטוסים לתכנון מטוסים עצמאי. נוסף על כך, לשני המטוסים תכנון אווירודינמי דומה: כנפונים קדמיים (קנארד), מבנה גוף דמוי לביא, ויחס דחף-משקל דומה.
דו"חות מערביים, כולל מטעם ה-CIA ומגזין הביטחון הסמכותי Jane’s Defenceציינו כבר בשנות ה-90 כי J-10 "עשוי להסתמך במידה רבה על טכנולוגיות לביא". מטוסי ה-J-10 הסיניים נחלו הצלחות מרשימות מול מטוסי חיל האוויר ההודי, ובהתאם לדיווחים מטוסים אלו היו אחראים להפלת מספר מטוסים של חיל האוויר ההודי, כולל מטוסי ראפאל צרפתיים, סוחוי SU-30MKI ומיג-29 רוסיים. בנוסף, פקיסטן השתמשה במערכות הגנה אווירית סיניות מתקדמות כמו HQ-9 אשר הצליחו ליירט מטוסים הודים בגבהים בינוניים וגבוהים.
פקיסטן היא הלקוח הזר הראשון של J-10C שהוזמן על ידה ב-2021 ונכנס לשירות ב-2022–2023. עבור חיל האוויר הפקיסטני, ה־J-10C מהווה מענה ליתרון האווירי ההודי בעקבות רכישת מטוסי הראפאל, וגם מענה ליתרון המספרי של חיל האוויר ההודי, שהוא כפול בגודלו מזה הפקיסטני. ה- J-10C הוא מטוס חכם וזול יחסית מצויד בטילי PL-15 לטווח בינוני-ארוך, שמאיימים על מטוסים הודיים ממרחק.
מול הארסנל הסיני/ אמריקאי של פקיסטן, הכולל גם מטוסי F-16 מתוצרת ארה"ב, הודו הפעילה את מטוסי הראפאל המתקדמים, לצד מערכות הגנה אווירית כמו ה-S-400 הרוסי ומערכת Akashteer ההודית החדשה, אשר סיפקה שליטה ובקרה משופרת על המרחב האווירי. למרות זאת, הודו נאלצה להתמודד עם מתקפות כטב"מים וטילים מדויקים מצד פקיסטן, אשר כללו שימוש כטב"מים טורקיים מדגם Bayraktar ובמערכות לוחמה אלקטרונית מתקדמות.
במהלך העימות, פקיסטן טענה להפלת חמישה מטוסי קרב הודיים, כולל שלושה מטוסי רפאל. מעבר לניצחונות האוויריים המרשימים, הוכה עולם התעופה בתדהמה: חזינו כאן בקרבות אוויר מרובי משתתפים, בסגנון Dogfight קלאסי, שחשבנו שכמעט שנעלמו מהעולם. קרבות האוויר האחרונים בקנה מידה רציני התחוללו לפני יותר מ-40 שנה, 43 שנים ליתר דיוק, במלחמת לבנון הראשונה, בין חיל האוויר הישראלי (שזכה לניצחון מונומנטלי: 89:0) לחיל האוויר הסורי. בשנות ה-80 נרשמו קרבות אוויר במלחמת איראן-עיראק, ומעט במלחמת אזרבייג'ן ארמניה בשנות ה-90. קרבות אוויר במתכונת קלאסית התחוללו במסגרת העימות בין אתיופיה לאריתריאה (1998–2000) שבו שני הצדדים הפעילו מטוסי קרב סובייטיים: MiG-29 בצד האריתראי וסוחויSu-27 בצד האתיופי.
קרב האוויר שנחשב לאחרון – עד העימות הנוכחי - התחולל גם כן בין הודו לפקיסטן, בפברואר 2019. מטוס מיג-21 הודי הופל, וטייסו נלכד בשטח פקיסטני. פקיסטן טענה שהפילה גם מטוס נוסף מדגם F-16 אך הודו הכחישה. קרבות אוויר מסוג זה הם נדירים ביותר בעשורים האחרונים, במיוחד בין מדינות עם חיל אוויר מודרני, שכן רוב העימותים מנוהלים כיום באמצעות טילים ארוכי טווח, כטב"מים והגנה אווירית. לפיכך, קרבות אוויר בין מטוס מאויש למטוס מאויש כמעט שנעלמו. האם מלחמת הודו פקיסטן החזירה אותם לתמונה? שאלה מרתקת. אני מכיר כמה טייסי קרב ותיקים בחיל האוויר שלא יצטערו על כך שאמנות קרב האוויר, שנחשבה ונחשבת עדיין לפסגת התעופה הקרבית, לא פסה מן העולם.
חזרה לימינו - הודו לא אישרה את כל ההפלות להן טענו הפקיסטנים, והעלתה ספקות לגבי אמינותן. העימות בין שתי המדינות התאפיין גם במלחמת תודעה עזה, כאשר שני הצדדים ניסו לשלוט בנרטיב הציבורי והבינלאומי, תוך שימוש בדיסאינפורמציה והפצת מידע חלקי או מטעה.
מבחינה ישראלית, נוצר מצב יוצא דופן, כאמור, בו הופעלו מערכות נשק ישראליות, או ישראליות לכאורה על ידי שני הצדדים. מול "הלביא הסיני" הפעילה הודו ארסנל מגוון של מערכות ישראליות, שכלל, בין השאר את מערכת ברק 8 - מערכת טילים נגד מטוסים שפותחה במשותף על ידי ישראל והודו. המערכת נמצאת בשימוש נרחב בהודו, אך לפי מקורות זרים, גם פקיסטן הצליחה להשיג גרסאות מסוימות שלה בדרכים עקיפות. הפיתוח המשותף של טילי ברק 8 החל בשנים2006–2009 . מערכת מבצעית ראשונה סופקה ב- 2016 לצי ההודי וגרסה יבשתית נמסרה לחיל האוויר ההודי ב-2017. ברק 8 הפכה לחלק מליבת ההגנה האווירית של הודו והיום היא מותקנת על ספינות, מערכי קרקע, ונבחנת אף לגרסה מוטסת.
הארופ – כטב"ם תקיפה "מתאבד" (בהגדרה מקצועית: חימוש משוטט) מתוצרת התעשייה האווירית, אשר שימש את הודו במתקפות מדויקות על מטרות פקיסטניות.
מולם הפעילו הפקיסטנים גם מערכות טורקיות, כמו ה-Bayraktar TB2 כטב"ם תקיפה טורקי, אשר שימש את פקיסטן במתקפות על מטרות הודיות, כולל שימוש באסטרטגיות מתקדמות כמו הטסת הכטב"מים לצד מטוסי נוסעים אזרחיים כדי להקשות על יירוטם, ואת מערכת הלוחמה האלקטרונית הטורקית KORAL אשר סייעה לפקיסטן בשיבוש מערכות המכ"ם והתקשורת ההודיות במהלך העימות.
התפתחות גיאופוליטית מעניינת, שעשויה להיות לה השפעה משמעותית על האזור ואולי על העולם, היא שהעימות האחרון בין הודו לפקיסטן מדגיש את השינויים במאזן הכוחות האזורי, עם התחזקות ההשפעה הסינית והטורקית מול היחלשות ספקיות הנשק המסורתיות, הן המערביות והן הרוסים. טורקיה של ארדואן, ששואפת להפוך למעצמה אזורית לכל הפחות, אם לא גלובלית, עושה מאמצים גדולים להשיג אחיזה בחלק זה של העולם והמלחמה מספקת לה הזדמנות טובה. למרות ההשקעות ההודיות במערכות מערביות מתקדמות, העימות חשף פערים בתיאום ובתגובה לאיומים חדשים כמו כטב"מים ולוחמה אלקטרונית.
המעורבות הטורקית יוצרת, כמובן, קו עימות חדש, נוסף, מול המעורבות הישראלית, שמתבטאת בעיקר באספקת מערכות מתקדמות להודו. ישראל ממשיכה לשחק תפקיד מרכזי בביטחון האזורי, אך הנסיבות מדגישות את הצורך בבקרה על הפצת טכנולוגיות רגישות. העתיד מצביע על המשך מרוץ החימוש באזור, עם דגש על פיתוח יכולות סייבר, לוחמה אלקטרונית וכטב"מים מתקדמים, כאשר כל צד שואף להשיג עליונות טכנולוגית ואסטרטגית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו