במשך 72 שנים לא ידעה גרטה המבורג (95) מה בדיוק עלה בגורל אחיה היחיד וולטר, ממנו היא הופרדה באושוויץ.
היא הייתה בטוחה שהוא מת במצעד המוות הנודע, אולם טלפון אחד מאישה בשם בלה רייכנבאום שגם בן משפחתו של בעלה נרצח ב"בית הזוועות" של המבורג, שינה את כל שהיא חשבה.
אחיה עבר ניסויים רפואיים וכשכוחות בעלות הברית התקרבו לגבולות גרמניה, הנאצים תלו אותו ועוד 19 ילדים יהודים אחרים במרתף בית ספר, ולאחר מכן שרפו את גופותיהם כדי לטשטש ראיות על הניסויים הרפואיים הקשים שהם עברו.
"מספר שבועות אחרי שוולטר הגיע לאושוויץ, יוזף מנגלה נכנס לביתן הילדים שבו הוא שהה ושאל, 'מי רוצה לפגוש את אמו?', 20 הילדים שהגיעו אליו ראשונים, כולם בני 5-12, הופרדו משאר הילדים, הולבשו בבגדים יפים, ונשלחו למחנה נוינגאמה", מספרת דניאלה מורן, בתה של גרטה המבורג.
נוינגאמה היה אחד מרשת מחנות הריכוז שהופעלו בתוך גרמניה הנאצית, והיו בו אסירים לא יהודים רבים מכל רחבי העולם כולל סובייטים, אסירים פוליטיים ואפילו גרמנים.
הילדים היהודים הוכנסו לצריף במחנה שכל חלונותיו נאטמו כדי להסתיר את הניסויים שנערכו שם בעשרים הילדים שגם היו הילדים היחידים במחנה.
בתוך הרציף חיכה להם קורט הייסמאייר, רופא נאצי, מומחה למחלות ריאות ולשחפת, אשר במשך מספר חודשים ביצע בילדים ניסויים רפואיים, כולל הדבקה מכוונת של הילדים בשחפת באמצעות הזרקת הנגיף לתוך גופם כדי לבחון את התפתחות המחלה, תוך ביצוע ניסויים חיים אכזריים בילדים הצעירים.
אולם, האכזריות לא נגמרה בכך. כאשר הנאצים הבינו שבעלות הברית מתקרבים לגרמניה, ב20 באפריל 1945, זמן קצר לפני כניעת הנאצים, הם החליטו לקדם הליך "השמדת ראיות" שכלל גם את הוצאתם להורג של עשרים הילדים.
"בעדויות שנלקחו בהמשך מאסירים שהצליחו להבריח מסמכים מהמחנה הבנו שהנאצים לקחו את עשרים הילדים, הרדימו אותם, ואז תלו אותם במרתף של בית הספר בולנהאוזר בעיר המבורג.
לאחר מכן הם שרפו את גופותיהם, רצחו שתי אחיות הולנדיות ושני רופאים צרפתים שהיו אסירים וגויסו לצוות הרפואי שביצע ניסויים וזאת כדי שלא יוכלו להעיד נגדם, והשמידו את המסמכים הקשורים לניסוי.
רק בשנות השישים הסיפור הזה התגלה מחדש בעקבות כתבה של העיתונאי הגרמני גונתר שוובר מהמגזין 'שטרן' הגרמני. שוובר ערך תחקיר מקיף ולקח את חשיפת מה שקרה בבית הזוועות באופן אישי.
לא היו לו ילדים והוא ראה בילדים שנרצחו כאילו הם ילדיו והיה מחוייב כל חייו לחשיפת מה שקרה בבית בהמבורג. אולם, אנחנו לא הכרנו את הסיפור וגם לא ידענו שעד לפני פחות מעשר שנים היו עדיין 4 ילדים שלא גילו את זהותם, עד שקיבלנו את הטלפון מבלה רייכנבאום שניסתה לסייע במציאת ארבעת הילדים שלא זוהו והסבירה שהדוד שלי וולטר היה אחד מהם".
גרטה וולטר לבית יונגלייב נולדו וגדלו בעיירה לוהובץ בצ'כוסלובקיה. להוריהם הייתה חנות שבו אביהם עבד כצורף ושען ואמם סייעה לו במכירות. בשנת 1942 החלו הגזירות להגיע והם נאלצו לענוד טלאי צהוב, אביה נאלץ למסור את החנות שלו, היא הפסיקה ללכת לבית הספר, והחיים קיבלו תפנית רעה.
ב-1944, כשגרטה בת 14 ואחיה הצעיר ממנה בשנתיים היה בן 12 בלבד, נאלצו האחים להסתתר כי הטרנספורטים חודשו. המשפחה על ארבעת הנפשות שבה, מצאה מחסה בבית סמוך ליער, אולם לאחר שבועות ספורים ובעקבות הלשנה, הגיעו לביתם חיילים נאצים ששלחו אותם למחנה ריכוז בסלובקיה ומשם לאושוויץ.
המשפחה שהתה כשבוע יחד בביתן המשפחות ואז גרטה ואמה הופרדו מאביהן ואחיה וולטר. גרטה ואמה הצליחו לשרוד בעוד אביה נשלח למחנה מאוטהאוזן ולא הצליח לעמוד בעבודות הפרך ונפטר. לאחר השואה חיפשו השתיים את וולטר, אולם אדם שהכירו ציין כי הוא ראה אותו לאחרונה במצעד המוות והמשפחה הניחה ששם הוא מצא את מותו.
בראיון שנתנה גרטה לאתר "יד ושם" היא תיארה את המפגש האחרון עם אחיה, "אחרי שבוע שבו שהינו יחד באושוויץ, הוציאו את כל הגברים והפרידו בינינו.
וולטר חזר לרגע כי הוא שכח את הכובע שלו. אנחנו מגיעים ממשפחה דתית וולטר תמיד הסתובב עם הכובע. הוא לקח את הכובע, חייך אליי, סימן עם היד לשלום, ומאז לא ראיתי אותו". יחד עם וולטר נרצחו עוד 19 ילדים, עשר בנות ועשרה בנים אשר הגיעו מפולין, איטליה, צרפת, הולנד וסלובקיה.
"אמי וולטר היו חברים טובים מאוד, שיחקו יחד, היה ביניהם קשר מיוחד. היא תמיד התגעגעה אליו. כשגילינו פתאום רק לפני עשר שנים מה באמת קרה לו, זה הציף את אמי מבחינה רגשית. היא הבינה שבזמן שהיא שוחררה מאושוויץ, אחיה עדיין היה בחיים. פעמים רבות היא חושבת מה היה קורה אם היה חי.
אחרי הגילוי היא החליטה להגיע להמבורג לראות בעיניה את המקומות שבהם הוא שהה בחודשים האחרונים לחייו ולפגוש את מפעל ההנצחה המושקע שהקימו בעיר לזכר הנרצחים בבית הזוועות", מספרת דניאלה מורן, שיחד עם ילדיה, אחיה ואחייניתה, אשר הגיעו השנה להמבורג במסגרת ציון 80 שנה לכניעת גרמניה הנאצית ולרצח הילדים.
גרטה המבורג עלתה לארץ, התחתנה, הביאה שני ילדים לעולם, וכיום יש לה גם שבעה נכדים. משפחתה הגיעה השנה בהזמנת העמותה אשר פועלת להנציח את הילדים היהודים. באזור שבו בוצע הרצח ישנה שכונה אשר בליבה קיימת אנדרטה לזכר הילדים. עשרים מרחובות השכונה נקראים על שמותיהם של כל אחד ואחד מהילדים שנרצחו.
בשנים האחרונות גם שמו של וולטר מצויין על אחד מרחובות השכונה בעיר המבורג. עמותת הנצחה פועלת מאותו בניין בית הספר לשעבר בולנהאוזר שבמרתף שבו נרצחו הילדים, והיא מקיימת מדי שנה טקסי זיכרון בהשתתפות ילדי בית ספר בהמבורג, וכן פעולות הנצחה שונות.
"אמי לא יכלה להגיע השנה, זה היה קשה מדי עבורה, אבל פעולות ההנצחה של עמותת 'בולנהאוזר דום' מרגשות אותה, ואנחנו מקווים שגם בארץ ימצאו לנכון להנציח את המקרה הקשה הזה שרוב הישראלים כלל לא מכירים. ההגעה שלנו כמשפחה לכאן כיהודים גאים וכישראלים היא ניצחון עבורה ועבור כל עם ישראל".
