"מחר אני אבגוד, לא היום. מחר" - את המשפט הזה, שמזקק בצורה המיטבית אומץ לב, מסירות ובעיקר נאמנות, כתבה בשנות ה־20 לחייה מריאן כהן, אישה אמיצה שהקדישה את חייה הקצרים להצלת ילדים יהודים במהלך השואה.
יום השואה 2025: מתי הצפירה והאירועים המרכזיים – כל הפרטים
בכל ליבה האמינה מריאן כי גם בתקופה האפלה ההיא יכול להיות טוב יותר. היא בעיקר סברה כי אין שום הצדקה לעתיד הכתוב מראש של אותם ילדים, ופעלה לשנותו. "ככל שהמצב הולך ונעשה טוב יותר, אני פוחדת יותר עבור הילדים. לכן צריך לעשות משהו למענם", כתבה במכתב האחרון ששלחה לחברה למחתרת עמנואל, חודשים ספורים לפני סיום המלחמה.
אלא שאז נרצחה כהן באכזריות על ידי חברי מיליציה נאצים, ולא זכתה להתייחד עם מאות הילדים שהצליחה להציל מהתופת. קצת יותר מ־80 שנה מאז יוצא כעת "מריאן – חייה ומותה של גיבורת המחתרת היהודית בצרפת", ספר המבוסס על מכתביה ועל עדויות הניצולים ששהו בקרבתה, אשר שופך אור חדש על דמותה האמיצה של מריאן ועל רגעיה האחרונים.
הצילה 200 ילדים יהודים
כהן נולדה בספטמבר 1922 בעיר מנהיים שבגרמניה. אחרי שנים אחדות, ובעקבות עליית הנאצים לשלטון, היגרה המשפחה לספרד ובהמשך נדדו לצרפת, שם היתה מריאן חברה בתנועת "הצופים היהודים", וב־1942 הצטרפה ל"תנועת הנוער הציוני המאוחדת".
באותה התקופה בחרה מריאן לעזוב את לימודיה התיכוניים ולהצטרף לארגון מחתרתי שפעל בחסות שני הארגונים האחרים. בארגון זה היא נאלצה לקחת את המושכות, יחד עם אישה נוצרייה שהוכרה כחסידת אומות העולם, לאחר שמנהיגיו נעצרו על ידי השלטונות - והצילה את חייהם של כ־200 ילדים יהודים על ידי הברחתם לשווייץ, ששמרה על נייטרליות במהלך המלחמה.
במאי 1944, חודשים ספורים לפני סיום המלחמה, הובילה מריאן קבוצה של 28 ילדים בגילי 15-4 את כל הדרך אל הגבול עם שווייץ. לרוע המזל, פטרול גרמני תפס את הקבוצה במרחק 200 מטרים בלבד מהגבול. המסמכים המזויפים שהיו בידי מריאן וניסיונות השכנוע שלה כי הקבוצה עושה בכלל את דרכה לאתר נופש שנמצא בסמוך לא הועילו - והקבוצה כולה נשלחה לכלא פאקס שבעיר אנמאס.
אלא שאז ז'אן דפו, ראש העיר באותה עת, הצליח לשכנע את מפקד הגסטאפו באזור לשחרר את 17 הילדים הקטנים שבקבוצה ולקחת אותם תחת חסותו, ובהמשך העביר אותם למקום מבטחים. דפו, שב־1966 קיבל את תואר חסיד אומות העולם, לא הסתפק בכך ואף הצליח ליצור הסכם שאפשר למריאן ול־11 הילדים הנותרים להגיע מדי יום לעיר ולעבוד בה בעבודות כפייה, בתמורה לכך שיחזרו מדי ערב לכלא.
לאורך שהותה בכלא נחקרה מריאן באכזריות על פועלה, ובעיקר על המחתרת כולה, אך למרות העינויים הקשים היא לא הסגירה את חבריה למחתרת. בעדות שמסרה רנה בורנשטיין־קניג, אחת מילדות הקבוצה שנכלאה בגיל 10 יחד עם אחיה ואחותה, התייחסה לעינויים שעברה מריאן: "היא היממה אותנו עם חיוכה וחיזקה אותנו. בכל יום מריאן נלקחה לתחקור, ובכל ערב היא חזרה בפנים אדומות ונפוחות לאחר שעברה מקלחות קרות וחמות, בין יתר סוגי העינויים. ככל שעבר הזמן התעוותו פניה, אבל מריאן מעולם לא היססה או נכנעה".
"קול שמעורר השראה"
בהמשך עדותה התייחסה רנה לנאמנות שאפיינה את מריאן בת ה־22. באחד הימים, כך סיפרה, יצרו חבריה למחתרת קשר עם ראש העיר דפו שהעביר למריאן תוכנית מפורטת להברחתה מהכלא.
התוכנית, שכללה הסתננות לתוך מכונית שתחכה לה בפינת רחוב שבו צעדה מדי יום בדרכה לעבודות בעיר, נפסלה על ידה על הסף מאחר שסירבה להותיר מאחור את 11 הילדים. "היתה לה הזדמנות לעזוב אותנו ולהציל את חייה", ציינה רנה, "אך היא לא עשתה אף אחד מהדברים האלה".
בליל 8 ביולי אותה שנה נלקחה מריאן מהכלא ליער סמוך יחד עם שתי נשים נוספות, עונתה קשות ונרצחה במהלומות גרזן על ידי אנשי מיליציה שפעלו בחסות הנאצים. גופתה התגלתה רק לאחר שחרור העיר, על ידי עמנואל, חברה למחתרת, שאליו שלחה את מכתבה האחרון המצוטט כאן. עמנואל זיהה את מריאן בזכות הנעליים שנעלה, שאותן הוא עצמו רכש עבורה, והביא את גופתה לקבורה. 28 הילדים שניסתה להבריח ניצלו בזכות פועלה.
"הספר 'מריאן' מעניק לה קול שמעורר השראה גם כיום", מציינת אלה פלורסהיים, עורכת ההוצאה לאור של יד ושם, שבמסגרתה יצא הספר שחיברה מגלי רונו קטורזה. "בייחוד בימים אלה, ולקראת יום הזיכרון לשואה ולגבורה, סיפורה של מריאן כהן מזכיר לנו שהגבורה לא היתה רק בשדות הקרב אלא גם בליבם של אנשים שהקריבו את חייהם להצלת אחרים. זהו סיפור של אומץ, הקרבה ואנושיות שלא נשכח לעולם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו