"הבין שחשוב לשמר את השת"פ למען יציבות מצרים": יחסו המורכב של מובארק לישראל

נשיא מצרים חוסני מובארקשהלך לעולמוהיום (שלישי), שימר במשך שנות שלטונו הארוכות את הסכם השלום עם ישראל, דבר שכלל לא היה ברור בעת שעלה לשלטון אחרי ההתנקשות בקודמו הנשיא אנואר סאדאת. עם זאת, הוא דאג לשמור על "יחסים קרים" וביקר בישראל רק פעם אחת, בעת הלווייתו של יצחק רבין ז"ל.

שגריר ישראל לשעבר במצרים יצחק לבנון ציין כי מובארק שמר עם ישראל את הסכם השלום אך ללא תוכן אזרחי. "מובארק נסוג אחור מהכוונה של סאדאת בהסכם השלום עם ישראל. סאדאת רצה לייצר חיבור בין העמים ומובארק נסוג מזה. הוא הבין מהר מאד שכדי לחזור להיות מקובל בעולם הערבי עליו לשלם במטבע ישראלי. לכן הוא שימר את הקשרים הצבאיים והביטחוניים החמים, היה בקשר עם כל ראשי הממשלה בארץ אבל הקפיא בצורה מעשית כל קשר עם ישראל בשאר התחומים.

כך הוא יכול היה גם לחזור לעולם הערבי וגם עדיין לא להרגיז את ארה"ב וישראל. בקשר לכך אפשר לסקור את שלושת העשורים של שלטונו ולראות עקביות ויציבות. אחרי ההתנקשות בסאדאת הוא חשש מאוד מקריסה של מצרים ולכן הקפיא את המצב הוא שמר על קשר עם ישראל ועם ארה"ב שימר את המסגרת ובמקביל שמר על קשר עם הצבא ועל כל האליטות השליטות במצרים.

מאוחר יותר כשהוא התחזק הוא יותר ויותר נכנס אל תחום היחסים בין ישראל לפלסטינים עם יעדים ומטרות משלו. למעשה היו לו שני תחומים שעניינו אותו. להגיע לסוג של פתרון בין ישראל לפלשתינים ולהגיע לפתרון במשבר העמוק שהתחולל בשכנה שלו סודאן. בשאר התחומים הוא האציל סמכויות לשרים שלו ולבניו ולא כל כך התעניין בזה".

בכל הקשור לחיבור אישי אמר לבנון: "אכלתי אצל מובארק כמה וכמה פעמים והכרתי אותו די טוב, הייתי אצלו בסעודות עם מנהיגים אזוריים ועם שועי עולם, היה ברור שהוא איש חזק מאד ששולט אבל הוא היה באופן די ברור מנותק מעמו".

"לא היה חותם על ההסכם במקום סאדאת"

שגריר ישראל לשעבר במצרים, צבי מזאל, שכיום מכהן כחוקר מטעם המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה, סיפר כי "בפגישות עם מובארק היה ברור שהשלום עם ישראל חשוב לו אבל היה גם ברור שלו הוא היה במקום סאדאת, לא היה שלום עם ישראל. מובארק היה קצין ולחם בישראל במלחמת יום הכיפורים והוא נותר חלק מבשרו של הצבא המצרי, עם זאת הוא המשיך את סאדאת ושימר את הסכם השלום וזה היה ברור במפגשים איתו. למעשה מובארק רצה גם וגם - גם לחזור להיות מרכזי בעולם הערבי וגם במקביל לשמר את היחסים עם ישראל ועם ארה"ב שהיו נפגעים קשות במקרה של משבר ביחסים.

"לכן הוא קירר את השלום ולא עשה כל כך הרבה כדי לחמם אותו, אלא להפך. עם זאת, היה ברור שהוא רוצה בשלום הזה. צריך להבין סאדאת היה מהפכן, איש חזון ששינה את מצרים. מובארק היה איש ששומר את המסגרות. זו הייתה התחושה אצלנו בפגישות, השלום היה חשוב לו ובבת עינו, אבל הוא לא היה יוצא למהלך כזה מעצמו. מבחינה זו היחסים בין המדינות לא התרוממו אבל גם לא נסוגו וכשמדברים על העולם הערבי ועל הצורך של מנהיג ערבי ללכת בין הטיפות זה לא מעט. אם כי הוא יכול היה לעשות יותר לו היה רוצה".

רות וסרמן לנדה, לשעבר סגנית שגריר ישראל במצרים, אמרה כי המושג "אהבה" או "קשר חם" בין ישראל למצרים לא יגדיר נכון את יחסו של מובארק לישראל שהיה אינטרסים נטו. "מה שבלט אצל מובארק לאורך כל העשורים של שלטונו הוא הפעילות האינסופית שלו לשמירה על יציבותה של מצרים. זה הבסיס שלו לקשר עם ישראל, הוא הבין שהיציבות הזו בין השאר תלויה בשיתוף הפעולה עם ישראל והוא עשה זאת נטו מתוך אינטרס מצרי. לכן כמו שהוא שמר באדיקות על הקשר הביטחוני עם ישראל, כך הוא שמר באדיקות שלא תהיה נורמליזציה עם ישראל. זה אפיין את כל שנותיו כנשיא.

"מובארק ידע שהרחוב שלו לא יסכים ולא יקבל בשום צורה יחסים חמים עם ישראל וברגע שתהיה נורמליזציה הציבור שלו יצא נגדו. הוא ידע שכל הפגנה נגד נורמליזציה הופכת להיות תוך 20 נגד השלטון ולכן הוא שימר את הקשר איתנו, אבל לא יותר מידי. מובארק הבין היטב את החשיבות של שת"פ ביטחוני עם ישראל ועם ארה"ב ומאד נהנה ממה שזה נתן למצרים כמדינה. באותו אופן הוא ידע כמה נושא סיני חשוב לישראל ולארה"ב והוא שם נשען על העזרה הזו כי הממשל המצרי תמיד חשד בנאמנות של הבדואים, וראה בסיני 'חצר אחורית'. לכן השלום עם ישראל מאד עזר לו בתחום הזה גם כן".