עשור למהפכת הרשת ששינתה את העולם הערבי

הפגנות המונים, מחאות עממיות ומהפכות היו חלק אינטגרלי מההיסטוריה של העולם הערבי במהלך המאה ה־20. במשך עשורים שכללו מדינות ערב, כל אחת בדרכה ובדמותה, מערך של שירותי ביטחון, מודיעים, מלשינים ורשת מתוחכמת של תעמולה. זאת ועוד במטרה למנוע מהפכות ולחנוק מבעוד מועד תנועות מחאה.

מערכי הביטחון הללו קרסו בחורף שבין שנת 2010 ו־2011. המשטרים הערביים עמדו חסרי אונים בשעה שהרשתות החברתיות מאפשרות למיליוני בני אדם להיחשף לכשלים ולשחיתויות. כמו כן, הם השתמשו ברשתות כדי לארגן מחאות באופן יעיל. הכמות האדירה של המידע שעובר ברשתות החברתיות, וכן היותן שחקן חדש יחסית במפה הפוליטית, הקשו על המשטרים השונים להיערך בהתאם ולנטר היטב את הפעילות ברשת.

תוניסיה, המדינה שבה החל האביב הערבי בעקבות זעם ציבורי עצום על שחיתות ומצב כלכלי מייאש, הפכה לבית ספר ל"מהפכות אינטרנט". במהלך הימים הראשונים של המחאה, תושבי המדינה פרסמו בממוצע 70 אלף ציוצים ביום על המצב הפוליטי, חלקו מידע על הפגנות שמתקיימות בערים שונות וחשוב מכך - דאגו לפרסם את גל ההתאבדויות שפקד את המדינה כתוצאה מהמצב הכלכלי הקשה ומהאלימות המשטרתית.

היו אלה תמונות וסרטונים שחשפו את התאבדותו של מוחמד בועזיזי, דייג מובטל ששם קץ לחייו בעקבות התעללות של שוטרים. אם בעבר כלי התקשורת הממסדיים והצנזורה של השלטון היו מעלימים את הסיפור, הרשת החברתית סיפקה תהודה להתפתחויות הדרמטיות וקול הקורא לציבור לצאת ולהפגין. תחת הסיסמה "אל תתנו לבן עלי לנצח", הפיצו כלי תקשורת מחתרתיים וגולשים את המסר של המחאה בתוניסיה גם אל מחוץ גבולות המדינה.

השיטה שהצליחה עבור צעירי המחאה של תוניסיה התפשטה במהרה למדינות אחרות. הבולטת שבהן היתה, ללא ספק, מצרים. גם שם, הרשויות התקשו להתמודד עם שטף המידע שהפיצו תומכי המחאה ברשתות החברתיות. בצעד של ייאוש, בסוף חודש ינואר, הפילו אנשי המשטר את רשת האינטרנט במדינה. המוחים הצעירים מצאו דרכים לעקוף את החסימה, וכשהמשטר החזיר את רשת האינטרנט לקהיר, המוחים שהתכנסו בכיכר תחריר היו מוכנים. "האינטרנט חזר, אני נמצא בכיכר כבר ארבעה ימים ולא מתכנן ללכת מפה עד שמובארק יעזוב את השלטון", מיהר לצייץ טארק שלבי, מעצב אתרי אינטרנט מצרי ומתכנת.

קידום מעמד הנשים

האינטרנט נתן דרור לאוכלוסיות שבאופן מסורתי נשמעו הרבה פחות בעולם הערבי, ובהן נשים, שנראו במספרים הולכים וגדלים בהפגנות. "המפגינים בכיכר תחריר קוראים, 'איננו רוצים אותו יותר', אנחנו לא נעזוב עד שהוא לא יעזוב", קראה הגולשת רנייה זבנה, ילידת קהיר. אחרות יצאו באומץ נגד תופעות כמו הטרדה מינית שחוו המפגינות ונגד היחס השלילי לנשים בחברה המצרית בכלל.

בעוד הרוח המהפכנית של האביב הערבי מנשבת למדינות נוספות, החלו להתגלות גם החסרונות והמגבלות של הרשתות החברתיות. בלוב, למשל, שימשה רשת הפייסבוק את המוחים נגד הרודן מועמר קדאפי באופן די דומה לזה שעשתה במצרים ובתוניסיה. אלא שבתוך ימים בודדים הפסקות החשמל התכופות, שאת חלקן יזם המשטר, דלדלו את קצב זרימת הידיעות, ומלחמת האזרחים שהחליפה את המחאה סתמה את הגולל על הדיון החופשי שהחל לבצבץ במדינה.

בסוריה, שם הפכה מחאה עממית שהחלה בחודשי האביב של 2011 למלחמת אזרחים ארוכה ומדממת, הפכו הרשתות החברתיות למפיצות של תמונות זוועה. קוויי החלוקה האתניים של החברה הסורית הכתיבו את ההשתייכות של הגולשים, ובמקום דיון ברשתות החברתיות, הפכו טוויטר ופייסבוק לזירות התגוששות של תעמולה. כניסתו של ארגון המדינה האסלאמית (דאעש) למשוואה, ושליטתו בפעילות ברשתות החברתיות, הוסיפו ממד חדש של אימה לחופש שהביאו עימן הרשתות החברתיות.

בעשור שחלף מאז פרוץ אירועי העולם הערבי, למדו ממשלות רבות כיצד להפעיל מניפולציות ולהצליח להפחית את הסכנה שנשקפת מהרשתות החברתיות. במהלך המחאה בחורף שעבר באיראן, הצליחו השלטונות להפחית משמעותית את פעילות הרשתות במדיה ובכך להאט ואף למנוע את התפשטות תנועת המחאה נגד השלטונות מעיר לעיר.

הבשורה של הטלגרם

עם התפשטותן של רשתות חדשות ומוצפנות היטב כמו טלגרם, משטרים רודניים ברחבי העולם עדיין חוששים מהשפעתן של הרשתות החברתיות והקושי לעקוב אחר הנעשה בהן. כיום, נראה שעל אף התערערות התקוות הגדולות שתלו בדמוקרטיזציה שיביאו עימן הרשתות החברתיות, עבור העולם הערבי נותר האביב הערבי כרגע שבו הצליח הציבור, בעזרת רשת האינטרנט, לתפוס את מנהיגי המשטרים כשהם אינם מוכנים.