איראן היא רק ההתחלה: לממשלה הבאה אין זמן לכיפופי ידיים פוליטיים

הפוליטיקאים שלנו ממוקדים כעת במשחק הפוליטי של הקמת ממשלה. ההוא מסתגר בביתו, השני מתלבט, השלישי מכריז והרביעי כבר מתחיל לגייס עריקים. אלה מראות טבעיים ומובנים של הדמוקרטיה הישראלית בימים ובשבועות שלאחר בחירות, אבל אסור להם להשכיח את העובדה שאתגרי המזרח התיכון - ואיתם גם ההזדמנויות - לא מחכים להשלמת המפה הפוליטית. לממשלה, תהיה תצורתה אשר תהיה, לא יהיו ימי חסד רבים והיא צריכה לפעול במהירות.

היעד הראשון של כל הנהגה חדשה הוא לגבש ולהוציא לפועל תכנית אסטרטגית להפלת המשטר האיראני בשנתיים הקרובות, תוך ניצול המשבר הכלכלי חסר התקדים שהוא מצוי בו והמתחים המאמירים בתוך הנהגתו. זוהי הזדמנות היסטורית - גם אם לא מובטחת -להסיר מהמפה את האיום האסטרטגי החמור ביותר על ישראל, ולשם כך יש לנו כשנתיים, עד להחלפתו של הנשיא טראמפ בבית הלבן. האסטרטגיה הזו חייבת להיות רחבה מהפעלת כוח צבאית בלבד ולכלול מאמצים משולבים, ובמרכזם לחץ כלכלי מקסימלי ושורת פעולות לחיזוק כוחות אופוזיציוניים באיראן.

במקביל, ישראל חייבת להיערך לאיומים החמורים והדחופים שנשקפים מהמשטר האיראני: החל מהסבירות הגוברת לחתירה לפצצת גרעין, שנתפסת כערובה היחידה מפני ניסיונות נוספים להפיל את המשטר - ועד האפשרות לתקוף את ישראל בהפתעה, תולדה של העובדה שאיראן היום נשלטת בידי חונטה צבאית קיצונית וקנאית מאי פעם. החיה הפצועה האיראנית חלשה ומסוכנת מאי פעם, כשברקע הנעלם הגדול: האם טראמפ יסכים לעסקה רעה עם המשטר?

החלון הסעודי

מול סעודיה, החשובה שבמדינות ערב, מתהווה מחדש הזדמנות היסטורית. הממלכה מאוגפת על ידי החות'ים ואיראן, וישראל הופכת לשותפה פוטנציאלית מרכזית בברית המתונים מול הקיצוניים. זה הזמן לנצל את המוטיבציה הגבוהה של טראמפ להשיג נובל ולחתור להרחבת הסכמי אברהם גם עם סעודיה. הסכם שכזה יהיה ניצחון אסטרטגי לישראל, כפי שהבין בעצמו יחיא סינוואר, שהגדיר את המאבק בהרחבת הסכמי אברהם כגורם מרכזי ליציאה לטבח 7 באוקטובר.

גם בגבולותינו לא שקט. בעזה אין פתרונות קלים והדרך קדימה חייבת לעבור בהכרעה צבאית של הכוח השיורי שנותר לחמאס. בישראל ישנה מחלוקת פוליטית על היום שאחרי בעזה אבל דבר אחד ברור: אי אפשר לקבל מצב שבו ארגון הטרור ממשיך לשלוט על חלקים מהרצועה, ולפיכך פעולה צבאית להכרעתו היא תנאי לכל עתיד טוב יותר.

בלבנון חיזבאללה מצוי בנקודת שפל היסטורית שישראל אינה ממצה די הצורך. את המחלוקת על צמצום הנוכחות הצבאית בדרום לבנון צריך להשאיר בצד, ולהתמקד כעת בגיבוש מערכה כלכלית נגד ארגון הטרור, בעצירת צירי הברחות האמל"ח, בחיזוק הגורמים העוינים את חיזבאללה במדינה ובציבור הלבנונים וביצירת אלטרנטיבה פוליטית בעדה השיעית. חיזבאללה לא יתפרק מכל נשקו, אבל לראשונה אפשר לדמיין עתיד שבו הוא אינו מחזיק בכוח מאפיוזי, על תושבי לבנון או על תושבי ישראל.

בלי לגיטימציה, אין ניצחון

כדי לממש את כל אלה, ישראל חייבת אסטרטגיה ברורה לשיקום מעמדה הבינלאומי ולחיזוק היסודות המעורערים של יחסיה עם ארה"ב. את הלגיטימציה היקרה הזו ישראל חייבת גם בטווח הקצר - להפלת המשטר האיראני, להכרעת חמאס, להחלשת חיזבאללה ולחתירה לשלום עם סעודיה - ובטווח הארוך, על מנת להבטיח שהיא לעולם לא תהיה דרום אפריקה, איראן או צפון קוריאה. הישראלים צריכים להבין שהנתיב הנוכחי אינו בר-קיימא: הסיכון לסנקציות משתקות על ביטחוננו וכלכלתנו גובר, והתמיכה בישראל הולכת והופכת לסוגיה שנויה במחלוקת בארה"ב, משני צידי המתרס הפוליטי.

אלה לא זמנים רגילים, ולמנהיגים שלנו אין את הפריבילגיה להמשיך ולשקוע בבוץ הפוליטי בשעה שמסביב יהום הסער. הפוליטיקאים שלנו,  ללא יוצאים מן הכלל, נדרשים למצוא את הדרך לבנות הנהגה שתאפשר להגדיר סדר עדיפויות לאומי ולכונן אסטרטגיה ביטחונית ומדינית. האיומים אינם מתחשבים במיקומנו במפה הפוליטית הישראלית. הגיע הזמן שגם אנחנו לא.