השבוע ימלאו ארבע שנים לפרוץ מאבק שהיווה את נקודת האל-חזור במאבק החברה האיראנית במשטר האיסלאמי.
ב-16 בספטמבר 2022 נעצרה מהסא (ג'ינה) אמיני, צעירה כורדית-איראנית בת 22, על ידי משטרת הצניעות בטהרן בטענה שלא חבשה את החיג'אב שלה כהלכה. היא נלקחה לתחנת המשטרה, ושם, לפי עדויות נשים אחרות, הוכתה קשות עד שהתמוטטה. מהסא אושפזה בבי"ח שם גם מצאה את מותה כעבור יומיים. גרסת המשטר הייתה כי נפטרה כתוצאה מאי ספיקת לב, אך הציבור ידע את האמת.
מותה הטרגי תחת משמרתם של מנגנוני הדיכוי הפך מיד לניצוץ שהצית את אחד הגלים הסוערים ביותר של הזעם הציבורי בתולדות הרפובליקה האסלאמית- הראשון ששבר את מחסום הפחד.
במהלך אותה מחאה נולדה הסיסמה- "אישה, חופש, חיים" (זן, זנדגי, אזאדי) שסימלה אולי יותר מכל את הטרנספורמציה העמוקה שעוברת החברה באיראן- מעבר מחברה שמרנית- פטריארכלית, לחברה בה נשים פורצות דרך ולוחמות על זכותן לחיות בבחירה חופשית.
537 מפגינים איבדו את חייהם באותו מאבק, לאחר שהמשטר לחם באכזריות ובאש חיה במפגינים. המחאה הזו יצרה סטטוס קוו חדש בין האזרחים למשטר החברה האיראנית נכנסה לתקופת דגירה בה התודעה הקולקטיבית עברה מטמורפוזה בלתי הפיכה.
נקודת מפנה דרמטית, נוראית ומטלטלת נוספת נרשמה בינואר השנה, כאשר איראנים מכל רחבי המדינה ומכל קצוות הקשת החברתית התפרצו בגל מחאות חסר תקדים בהיקפו נגד המשטר. היו אלו ההפגנות העוצמתיות ביותר בהן קרסו לחלוטין כל המחסומים בין העם לבין זרועות השלטון.
ממדי האסון באירועים אלו היו קשים מנשוא. למעשה, עד עצם היום הזה איש אינו יודע בוודאות את הנתונים המדויקים, אך אפילו המשטר נאלץ להודות בחצי פה כי ייתכן שמניין ההרוגים חצה את רף ה-30,000. גל מחאות זה מלווה עד היום במספרים מסחררים של עצורים והוצאות להורג שטרם נראו כמותם, אשר העמיקו באופן תהומי את נהר הדמים המפריד כיום בין החברה האיראנית לבין הממסד.
אך ההישג הגדול ביותר של רגעים דרמטיים אלו אינו נמדד רק בשינויים נראים לעין במרחב הציבורי, אלא קודם כל בניתוץ תקרת הזכוכית הפסיכולוגית של חוסר האונים. במשך עשרות שנים טיפח המשטר תחושת חוסר אונים מוחלט בקרב הציבור - התפיסה שזרועות הדיכוי כל-יכולות ושכל התנגדות נועדה מראש להיכשל.
הרגע שבו מיליונים יצאו אל מול האש החיה ללא מורא שבר את המיתוס הזה לרסיסים. גם כאשר אנשים חוזרים לשגרה לכאורה או נאלצים להתכופף פיזית מול האלימות השלטונית, הדרישה לצדק, לחיי בחירה חופשית ומיאוס מהמשטר הקיים עומדת לנגד עיניהם תמיד.
כך למעשה נוצרת הפסיכולוגיה המורכבת של חברה במצב ביניים. מצד אחד, קיימת תשישות עמוקה: קריסה כלכלית, בידוד בינלאומי, מעקב דיגיטלי בסגנון "האח הגדול" והמחיר הכבד בדם שיוצרים עומס נפשי אדיר. אך תשישות הזו אינה מעידה על חזרה לצייתנות הישנה, אלא מתקיימת לצד תודעה שאינה מוכנה לקבל עוד את הלגיטימציה של הממסד. הציפייה לשינוי חדלה להיות עניין פוליטי גרידא והפכה לחלק בלתי נפרד מזהותו של הפרט, ובמיוחד של דור צעיר שאינו מדבר כלל בשפתה של מהפכת 1979.
במבט קדימה אל עבר עתידה של איראן, גם המשוואה השלטונית עצמה עומדת בפני טרנספורמציה עמוקה. בעבר היה זה עלי ח'מינאי לבדו שהתיר באופן בלעדי פגיעה חסרת רחמים באזרחים כדי להציל בכל מחיר את המשטר; כיום, המנהיגות עצמה עוברת שינוי מבני ותודעתי תחת שחיקה חסרת תקדים כשהמנהיג העליון הנכנס עוד לא נראה לעין הציבור.
כך, נוצר משטר שמאבד את האמון המוסרי של בני עמו, ומסתמך אך ורק על טרור המוני ושפיכות דמים והופך למוסד המתנהל על זמן שאול.
השקט היחסי השורר כיום ברחובות איראן אינו שקט של השלמה, אלא שקט של התכנסות והיערכות מנטלית. הגחלים לוחשות מתחת לאפר: בבתי הקברות אזרחים רבים עוד מבכים את מות יקיריהם ממחאות תחילת השנה, בעוד אינפלציה דוהרת יוצרת קריסה כלכלית ורעות חולות נוספות מלוות את שגרת חייו של האזרח האיראני הממוצע.
אך הידיעה שהמציאות הנוכחית היא זמנית - הפכה לעוגן נפשי עבור חברה שממתינה לשעת הכושר הבאה שלה. לפני ארבע שנים, היה זה מותה של מהסא אמיני שהיווה את הרגע הראשון שיצר התנגשות חזיתית בין מציאות בלתי נסבלת לבין ניצוץ נקודתי. הדינמיקה הזו צפויה לחזור ולהצית תגובה חסרת מעצורים בכל רגע מצד ציבור דרוך שאיבד את האמון והפחד.
דנה שמח היא חוקרת עצמאית, מרצה ומומחית לחברה האיראנית, המתמקדת בתנועות מחאה עממיות, נשים ובדינמיקות של דור ה-Z ברפובליקה האסלאמית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו