ההישג הכי מסוכן של איראן במלחמה

איראן אינה צריכה להביס את ערב הסעודית. די לה בלחץ שיביא את ריאד לשלם עבור הפסקתו. ככל שהחנק האסטרטגי סביב הממלכה מתהדק, האפשרות הזאת הופכת מתרחיש תיאורטי לאחת הסכנות המרכזיות של המלחמה מבחינת ישראל וארה״ב.

ערב הסעודית נמצאת כיום במצוקה ביטחונית חריגה. ממזרח, השיבוש במצר הורמוז פוגע ביכולתה לייצא נפט. מצפון, מיליציות פרו-איראניות בעיראק מאיימות על שטחה ועל תשתיותיה. הפגיעה בצינור מזרח-מערב, שנועד לשמש מעקף להורמוז, המחישה שגם נתיבי הגיבוי אינם חסינים. ומדרום, החות׳ים חזרו לתקוף בעוצמה ומאיימים ביתר שאת על מרחב באב אל-מנדב.

כך נוצרה סביב הממלכה מעין אחיזת חנק איראנית. הורמוז ממזרח, עיראק מצפון והחות׳ים מדרום אינם עוד זירות נפרדות. יחד הם מאפשרים לאיראן לאיים על הנכס האסטרטגי החשוב ביותר של ערב הסעודית, היכולת לייצא אנרגיה בביטחון וברציפות.

מוחמד בן סלמאן ניסה לאורך המלחמה להימנע בדיוק מן המצב הזה. הוא ביקש לשמור את הממלכה מחוץ לעימות ככל האפשר, להותיר ערוצים פתוחים עם טהרן ולא להיגרר שוב למלחמה בתימן, שסיבובה הקודם עלה לממלכה ביוקר. אלא שמרחב התמרון שלו הולך ומצטמצם.

חמור מכך מבחינתו, החלופות אינן מספקות. ארה״ב אינה מעניקה לפי שעה את מעטפת הסיוע שריאד הייתה רוצה. איחוד האמירויות אינו עוד השותף הצבאי שהיה במערכה הקודמת בתימן. ההסכם החדש עם טורקיה ופקיסטן עדיין לא הוכיח שההבטחה שלפיה ״כל מתקפה מזוינת נגד אחת משלוש המדינות תיחשב כמתקפה נגד כולן״ מתורגמת לנכונות להילחם למען ערב הסעודית.

גם הקואליציות והמסגרות הביטחוניות הנוספות שהקימה ריאד אינן מסוגלות בינתיים לפתוח את הורמוז, להגן על באב אל-מנדב ולבלום את החות׳ים.

ככל שריאד תשתכנע שאין מי שמסוגל או מוכן לחלץ אותה, היא עלולה לפנות אל המדינה המחזיקה בחלק ניכר מן המפתחות לחילוצה, איראן עצמה. ההיגיון הסעודי יהיה פשוט. ריאד אינה זקוקה לפיוס היסטורי עם טהרן וגם לא לאמון בה. היא זקוקה לשקט. היא צריכה שהורמוז ייפתח, שהירי מעיראק ייפסק ושהחות׳ים ינמיכו את הלהבות. אם איראן יכולה לסייע בהשגת שלושת היעדים הללו, היא הופכת לא רק למקור האיום אלא גם לכתובת להסרתו.

זהו בדיוק היתרון האסטרטגי שטהרן יכולה לנסות להפיק מן המלחמה, המרת לחץ צבאי בוויתורים מדיניים. המחיר שהיא תדרוש עלול להיות משמעותי. ריאד עלולה להתרחק מן המאמץ האמריקני לבודד ולהחליש את איראן, להתנגד לשימוש בשטחה או במרחב האווירי שלה לפעולות נגדה, לתמוך בהקלת הלחץ הכלכלי עליה ולהגביל את שיתוף הפעולה עם ישראל. היא עלולה גם להשלים עם מעמד חות׳י חזק יותר בתימן, אם בתמורה יובטח לה שקט בגבולה ובבאב אל-מנדב.

מבחינת ישראל וארה״ב, אלה יהיו ויתורים בעייתיים. מבחינת מוחמד בן סלמאן, לעומת זאת, הם עלולים להיראות כמחיר סביר של עסקת הישרדות.

כאן נמצא פער האינטרסים החשוב ביותר. וושינגטון וירושלים מסתכלות על המערכה במונחים של מאזן הכוחות האזורי, החלשת איראן, צמצום כוחם של שלוחיה ושיקום חופש השיט. ריאד מסתכלת קודם כל על השאלה כיצד תחלץ את עצמה מן המצור. פתיחת הורמוז והפסקת הירי חשובות לה כעת יותר ממאזן הכוחות שייווצר מול איראן בעוד חמש שנים.

איראן יכולה לנצל בדיוק את הפער הזה. היא אינה חייבת לכבוש שטח סעודי או להביס את צבאה. אם הלחץ על הכלכלה, התשתיות ונתיבי הייצוא יביא את ריאד לשנות את התנהגותה האזורית, טהרן כבר רשמה הישג אסטרטגי.

ישראל וארה״ב צריכות להבין את המשמעות. כאשר בעלת ברית נמצאת תחת לחץ קיומי מבחינתה ואינה מקבלת מענה, היא אינה ממתינה ללא הגבלת זמן. היא מחפשת חלופות. לפעמים אצל שותפים חדשים, ולפעמים אפילו אצל היריב עצמו.

זה אולי ההישג האיראני המסוכן ביותר במלחמה הזאת. לא כיבוש ערב הסעודית ולא הכרעתה הצבאית, אלא יצירת מציאות שבה ריאד מסיקה שרק טהרן יכולה לשחרר אותה מן הלחץ שטהרן עצמה מפעילה. ככל שאחיזת החנק תימשך, כך יעלה המחיר שריאד תהיה מוכנה לשלם עבור מוצא.