המפגש המתוכנן בשבוע הבא בעומאן בין שרי החוץ של מדינות המפרץ לבין שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, אינו מבשר על פיוס עם טהראן. להפך, הוא מעיד עד כמה חמור מצבן של מדינות המפרץ באזור.
עצם קיום הפגישה ממחיש עד כמה המדינות הערביות אינן בטוחות עוד שארצות הברית יודעת כיצד לחלץ אותן מהבוץ. כבר זמן מה שעומאן ואיראן מנסות לקדם הסדר זמני שיאפשר תנועה סדירה יותר של אוניות במצרי הורמוז.
טהרן מבקשת לרתום את מדינות המפרץ למאמץ להביא להקלה בסגר האמריקאי על נמליה. מנגד, מדינות המפרץ מבקשות יעד צנוע ודחוף בהרבה – לאפשר לאוניות להיכנס ולצאת, לייצא אנרגיה ולהחזיר מעט חמצן לכלכלות שלהן.
איתות של מצוקה
עצם העובדה שהמדינות הללו מוכנות לדון בכך עם איראן היא דרמטית. חודשים לאחר פרוץ המלחמה, מדינות שהסתמכו במשך עשרות שנים על ארצות הברית כערבה לביטחונן נאלצות לפנות דווקא למדינה שמאיימת עליהן.
הן נאלצות לבקש מאיראן סיוע בהקלת המצוקה שהיא עצמה יצרה מלכתחילה. זו אינה בחירה אסטרטגית, אלא צעד מובהק של מצוקה אזורית.
המפרציות אינן סומכות על איראן, ויודעות שהסדר זמני בהורמוז אינו מסיר את האיום או מבטל את יכולתה של טהראן לשבש מחדש את התנועה. למעשה, הוא עלול ליצור תקדים בעייתי שבו איראן משבשת את השיט, ואז הופכת את עצם החזרתו לשגרה לקלף מיקוח שבידה.
זהו פלסטר למחלה ממארת, אך כאשר החולה מתקשה לנשום, גם פלסטר נראה טוב יותר מהיעדר טיפול. המצוקה חמורה במיוחד משום שהאיום התרחב גם לצוואר הבקבוק השני והחיוני לכלכלה העולמית במצר באב אל-מנדב.
"תקיעת הטריז" של איראן
עבור ערב הסעודית מדובר בהתפתחות קשה, שכן הנתיב מערבה דרך ים סוף, שאמור היה להעניק לה חלופה להורמוז, נמצא גם הוא תחת איום. במילים אחרות, לא רק הכניסה למפרץ נפגעה, אלא גם המעקף שלו עומד כעת בסכנה.
על הרקע הזה צריך להבין את המפגש בעומאן, שאינו מעיד על אמון פתאומי בטהראן, אלא על חוסר אמון גובר ביכולתה של וושינגטון. "לאן ארצות הברית מובילה את המלחמה וכמה זמן היא תימשך?", שואלים במדינות המפרץ את האמריקנים בדאגה.
"כיצד אמור להיפתח הורמוז, מה יקרה בבאב אל-מנדב, ובעיקר – מהי נקודת הסיום האמריקאית?", תוהים בבירות המפרץ. כל עוד אין תשובות משכנעות, המדינות הללו אינן יכולות להרשות לעצמן פשוט להמתין.
מבחינת איראן זו הזדמנות לתקוע טריז בין ארצות הברית לבין בעלות בריתה ולהמחיש להן אמת לא נוחה. המסר האיראני ברור – וושינגטון יכולה להילחם באיראן, אבל כדי להחזיר את השיט בהורמוז תיאלצו לדבר עם טהראן.
זהו מנוף רב עוצמה שהופך את השליטה באיום על הורמוז מכלי צבאי גרידא לכלי מדיני. איראן אינה צריכה להביס צבאית את ארצות הברית, ודי בכך שמחיר המערכה יהיה כבד מספיק עבור המפרציות כדי שיחפשו דרך החוצה.
השיחות עם איראן משתלבות באסטרטגיית גידור רחבה יותר. מדינות המפרץ אינן מחליפות מחנה או נוטשות את בריתן עם ארה"ב, אך הן מוסיפות לעצמן כמה שיותר משענות חלופיות כדי להבטיח את שרידותן.
עם זאת, הידברות עם איראן שונה משאר המשענות, ולכן קיום המהלך צריך להדליק נורה אדומה בוהקת בוושינגטון. המסר המפרצי לארצות הברית אינו מתורגם למעבר לצד האיראני, אלא מתבטא באמירה מטרידה הרבה יותר.
"אנחנו עדיין בעלות הברית שלכם, אבל איננו יכולים עוד להמתין לכם", משדרים במפרץ לארצות הברית. "אם אינכם מסוגלים להבטיח את האינטרסים החיוניים שלנו, נדאג להם בעצמנו גם באמצעות הסדרים עם האויב".
ייתכן שהסדר בעומאן יאפשר לעוד אוניות לעבור ויקל זמנית את הלחץ הכלכלי, אך הוא לא יפתור את בעיית הביטחון של המפרץ. כאשר בעלות הברית האמריקאיות נאלצות לבקש מטהראן הקלה באיום שהיא עצמה יצרה, איראן כבר רשמה הישג אסטרטגי מהדהד.
ד"ר יואל גוז'נסקי הוא ראש הזירה האזורית במכון למחקרי ביטחון לאומי inss ולשעבר בכיר במל"ל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו