סעודיה נמצאת בנקודת שפל ביטחונית. הממלכה אינה מתמודדת עם איום מרכזי אחד, אלא עם כמה זירות במקביל. ממזרח, המלחמה עם איראן והשיבוש במצרי הורמוז מגבילים את יכולתה לייצא נפט.
מדרום, החות'ים חזרו לתקוף מתקנים אסטרטגיים בתוך הממלכה ומאיימים גם על נתיב הייצוא החלופי דרך באב אל-מנדב. בתימן גובר החשש מחזרה למלחמה רחבה ומצפון, המיליציות הפרו-איראניות בעיראק מצטרפות למעגל האיום.
זהו מצב אסטרטגי חריג עבור ריאד. האיום מגיע כמעט מכל הכיוונים ופוגע בו-זמנית בשני נכסים מרכזיים של הממלכה: ביטחונה ויכולתה לייצא אנרגיה.
גם הפתרון הסעודי המסורתי - להסיט נפט מזרחה למערב או להסתמך על נתיבי יצוא חלופיים - הופך פחות אפקטיבי כאשר גם הורמוז וגם באב אל-מנדב נתונים לאיום.
התשובה הסעודית למשבר היא ריבוי משענות. ריאד מחזקת את הקשר הביטחוני עם ארה"ב, מעמיקה את שיתוף הפעולה עם פקיסטן, הקימה עמה ועם טורקיה את "ברית מכה", ובמקביל מקדמת מסגרות אזוריות ושיתוף פעולה ימי.
אלא שהבעיה היא שאין כיום שותף אחד, או מסגרת אחת, המסוגלים לספק מענה למכלול האיומים. ארה"ב נותרה המשענת הביטחונית החשובה ביותר של הממלכה, אך הניסיון הסעודי של השנים האחרונות לימד את ריאד שלא להסתמך עליה לבדה.
פקיסטן מעניקה עומק צבאי והרתעתי; טורקיה מביאה עמה צבא גדול ותעשייה ביטחונית מתקדמת; ומסגרות אזוריות יכולות לסייע בהגנה על נתיבי השיט ובתיאום ביטחוני. אולם כל אחת מהן מכסה רק חלק מן הסיכון.
"ברית מכה" ממחישה את המגבלה. ההצהרה כי התקפה על אחת משלוש המדינות תיחשב להתקפה על כולן נשמעת מרשימה, אך המבחן יהיה מה יקרה כאשר אחת מהן אכן תותקף.
לסעודיה, לפקיסטן ולטורקיה אין תפיסת איום משותפת: ריאד מביטה בעיקר לעבר איראן ושלוחיה, פקיסטן ממוקדת במידה רבה בהודו, ולטורקיה אינטרסים וסדר יום אזורי משלה. המרחק בין הצהרת סולידריות לבין נכונות לצאת למלחמה עבור בעלת ברית נותר גדול.
לכן, ריבוי הבריתות הסעודיות אינו בהכרח עדות לעוצמה. במידה רבה הוא גם עדות למצוקה. ריאד אוספת שכבות של הגנה משום שאף שכבה בפני עצמה אינה מספיקה.
זוהי אסטרטגיית גידור מובהקת: לא לבחור בעלת ברית אחת, אלא להרחיב את מספר השותפים, לצמצם תלות ולהשאיר מספר גדול ככל האפשר של אפשרויות פתוחות.
כאן נמצאת גם ההזדמנות הישראלית. לישראל יש יכולות שרלוונטיות מאוד לאיומים שעמם מתמודדת כיום סעודיה: מודיעין על איראן ושלוחיה, התרעה מוקדמת, הגנה מפני טילים וכטב"מים, סייבר, הגנת תשתיות וניסיון מבצעי מול החות'ים.
במציאות שבה ריאד מחפשת שכבות נוספות של ביטחון, ישראל יכולה להיות אחת מהן. אך ישראל צריכה להיזהר ממסקנה הפוכה: שהחולשה הסעודית תוביל בהכרח את ריאד למהר לנורמליזציה. למעשה, ייתכן שההיגיון הסעודי הוא בדיוק הפוך. ככל שתחושת הפגיעוּת גוברת, כך גובר גם הרצון לפזר סיכונים ולא להיות תלויים בשחקן יחיד.
נוסף על כך, שיתוף פעולה גלוי עם ישראל עדיין כרוך מבחינת בית המלוכה במחיר פוליטי, בעיקר בשל הסוגיה הפלסטינית.
מכאן נגזרת גם המלצת המדיניות לישראל. אין לנסות לתרגם את המצוקה הסעודית ללחץ על ריאד לנורמליזציה מהירה, אלא לנצל אותה כדי להמחיש את התועלת שבשותפות עם ישראל.
ירושלים צריכה להציע לריאד שיתוף פעולה מעשי, הדרגתי ובמידת הצורך דיסקרטי בתחומי ההתרעה, ההגנה האווירית, המודיעין, ההתמודדות עם כטב"מים והביטחון הימי.
חלק מהמהלכים יכולים להתקיים גם במסגרת אזורית ולאו דווקא תחת כותרת של שיתוף פעולה ישראלי-סעודי.
ישראל גם אינה צריכה לדרוש בלעדיות. קשריה של סעודיה עם פקיסטן, טורקיה ואחרים אינם בהכרח משחק סכום אפס מבחינתה. להיפך: אם האסטרטגיה הסעודית היא לבנות סל של שותפים חלקיים, המטרה הישראלית צריכה להיות להבטיח לעצמה מקום משמעותי בתוך אותו סל.
זה אולי הפרדוקס המרכזי במצבה הנוכחי של סעודיה. ככל שמצבה הביטחוני מחמיר, היא זקוקה ליותר שותפים - אך פחות מוכנה להיות תלויה באחד מהם.
מבחינת ישראל, המשמעות היא שהמצוקה הסעודית עשויה להגביר את הצורך ביכולות ישראליות, אך לא בהכרח את הדחיפות לנורמליזציה.
הדרך הנכונה לקרב את ריאד עוברת אפוא פחות בדרישה להכרעה מדינית ויותר בהוכחה שישראל יכולה לספק לה דבר שחסר לה כיום במיוחד: עוד שכבה אפקטיבית של ביטחון.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו