בשבועות ובחודשים האחרונים נדמה שקשה לפתוח את הרשתות החברתיות או את התקשורת הישראלית מבלי להיתקל בעוד קול שיעי מלבנון המבקר את חיזבאללה. תושבים מהדרום זועמים על ההרס, פעילים דורשים שהמדינה תיקח אחריות על ביטחונם, אנשי דת יוצאים נגד הכפיפות לאיראן, ואזרחים שיעים שואלים בפומבי מי ישקם את בתיהם ומי יישא באחריות למחיר ששילמו. התמונה שנוצרת כמעט מתבקשת : משהו משתנה בתוך העדה השיעית, ההתנגדות לחזבאללה נמצאת בעלייה. אבל האם היא באמת?
ממבט היסטורי, מתקבלת לכך תשובה מורכבת: הקולות שאנחנו שומעים היום אינם חדשים. החדש הוא אולי העוצמה שבה הם נשמעים – והזרקור שמופנה אליהם. אחת ההנחות שהתקבעו לאורך השנים היא שחזבאללה והעדה השיעית בלבנון הם כמעט מילים נרדפות. אלא שהחברה השיעית מעולם לא הייתה מקשה אחת. כבר מראשית שנות התשעים פעלו מתנגדים שיעים לחזבאללה: אנשי דת, אינטלקטואלים, עיתונאים, פוליטיקאים, משפחות מסורתיות וגורמים שבטיים. חלקם התנגדו לכפיפות הדתית והפוליטית לאיראן, אחרים לנשק שמחוץ למדינה, ואחרים נאבקו בחזבאללה על ייצוג העדה ועל מוקדי כוח בתוכה.
השמות מוכרים פחות לציבור הישראלי, אבל הם מלווים את חזבאללה כמעט מראשית דרכו. צבחי אל־טפילי, מזכ"ל חזבאללה הראשון, הפך לאחד ממבקריו החריפים. מוחמד מהדי שמס א-דין הציב מול תפיסת שלטון חכם הדת, תפיסה שהדגישה את המדינה הלבנונית ואת השתלבות השיעים בה. האני פחס קידם שיח של אזרחות וחיים משותפים; עלי אל־אמין יצא נגד הכפיפות לאיראן; ולקמאן סלים תקף את שליטתו הפוליטית והחברתית של חזבאללה מתוך הסביבה השיעית עצמה.
גם מחאת אוקטובר 2019 לא יצרה את ההתנגדות הזאת. היא בעיקר הפכה אותה לגלויה יותר. לראשונה נשמעו סיסמאות נגד חזבאללה ואמל גם באזורים שיעיים, והביקורת חרגה מהמעגלים האינטלקטואליים והפוליטיים המוכרים.
אלא שהיום מתרחש דבר נוסף. הביקורת הופכת פחות אידיאולוגית ויותר אישית. היא אינה עוסקת רק בשלטון חכם הדת, ביחסי לבנון–איראן או במעמד הנשק. היא שואלת שאלות פשוטות בהרבה: מי החליט לצאת למלחמה? מי יחזיר אותנו לכפרים? מי ישקם את הבית שנהרס? ומי נתן לחזבאללה את הזכות לקבל החלטות בשם העדה כולה?. כאן עשוי להימצא השינוי האמיתי.
עם זאת, צריך להיזהר מאשליה אופטית. במשך שנים ישראל הביטה בשיעים בלבנון כמעט אך ורק דרך חזבאללה. כיום אנחנו מחפשים באופן אקטיבי דווקא את מתנגדיו. הרשתות החברתיות מאפשרות לנו להגיע בתוך דקות לסרטון של תושב בדרום לבנון או לפוסט של פעיל שיעי שבעבר כלל לא היה מגיע לקהל הישראלי.
לכן ריבוי הקולות שאנחנו שומעים אינו כשלעצמו הוכחה לכך שההתנגדות גדלה. ייתכן שמה שגדל הוא בעיקר היכולת שלנו לראות אותה.
השאלה החשובה, אם כן, איננה האם קיימת התנגדות שיעית לחזבאללה. היא קיימת כבר עשרות שנים. השאלה היא האם המחירים שמשלמת כיום החברה השיעית מצליחים לעשות את מה שמתנגדי חזבאללה לא הצליחו לעשות במשך שלושה עשורים: להפוך ביקורת מפוזרת לכוח חברתי ופוליטי. ייתכן שאנחנו חוזים בעלייתה של התנגדות חדשה. ייתכן שאנחנו פשוט מגלים עכשיו התנגדות ישנה, והאפשרות המעניינת ביותר היא ששני הדברים מתרחשים במקביל.
ד"ר ריבן היא חוקרת לבנון, חיזבאללה ותיאולוגיה השיעית. מרצה במחלקה למזרח תיכון ומדעי המדינה באוניברסיטת אריאל, ועמיתת מחקר במכון Mecarc
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו