ארה"ב רוצה לחנוק את איראן כלכלית - אבל יש מכשול אחד גדול

המערכה החשובה ביותר המתנהלת כיום מול איראן אינה נמדדת רק בטילים, במטוסים או במתרחש במצר הורמוז. היא מתנהלת סביב שאלה אחרת: האם איראן תמשיך להיות מסוגלת להפוך נפט, סחורות ועסקאות פיננסיות לכסף נגיש, לרכש צבאי, למימון שלוחות וליכולת לשמר את המשטר.

זו בדיוק מטרת האסטרטגיה האמריקאית. וושינגטון אינה מסתפקת עוד בהטלת סנקציות על חברות איראניות. היא מנסה לפגוע בכל שרשרת הערך: ביצוא הנפט, בצי הצללים, בחלפנים, בחברות הקש, בבתי הזיקוק, בבנקים, ברשתות הרכש ובגורמים הזרים שמאפשרים לאיראן להמשיך לסחור.

המטרה האמיתית אינה למנוע מאיראן להרוויח כסף, אלא למנוע ממנה להפוך הכנסה לכוח.

איראן, מצדה, בנתה במשך שנים מערכת מקבילה. היא הבינה שאינה יכולה להתמודד עם ארצות הברית בתוך המערכת הפיננסית הדולרית, ולכן פיתחה דרכים לעקוף אותה: מכירת נפט לסין, שימוש ביואן, סחר חליפין, חברות קש, חלפנים, זהב, קריפטו, צי הצללים ומסלולי סחר דרך טורקיה, עיראק ומדינות נוספות.

איראן אינה חייבת לקבל מאה מיליון דולר לחשבון בטהרן. מספיק שכספים המוחזקים בחו"ל יממנו עבורה ספק, ציוד, נשק או חומרי גלם. בכך היא מפרידה בין כסף לבין ערך.

ולכן סין היא המבחן המרכזי של המערכה האמריקאית.

כל עוד סין ממשיכה לרכוש את רוב הנפט האיראני, קיים לטהרן מקור הכנסה משמעותי. ארצות הברית כבר מטילה סנקציות על בתי זיקוק, חברות ספנות וחברות סיניות קטנות, אבל היא עדיין נזהרת מהעימות הגדול באמת: כפיית בחירה על מוסדות פיננסיים סיניים מרכזיים בין איראן לבין הגישה למערכת הפיננסית המערבית.

כאן נמצאת הדילמה. לחץ אמיתי על סין עלול להפוך את המערכה נגד איראן למלחמה כלכלית רחבה יותר בין וושינגטון לבייג'ינג.

טורקיה ממלאת תפקיד שונה. היא חברה בנאט"ו, תלויה במידה רבה בסחר ובמערכת הפיננסית המערבית, אך במקביל מקיימת קשרים כלכליים עם איראן. בשל כך היא יכולה להיות צומת חשוב לעקיפת סנקציות, אך גם נקודת לחץ אמריקאית יעילה. בנקים וחברות טורקיים מתקשים הרבה יותר מחברות סיניות גדולות להתעלם מסנקציות משניות אמריקאיות.

גם באירופה הבעיה אינה מחסור בחוקים, אלא באכיפה. חברות קש, בעלות מוסווית, אנשי ביניים, סוחרים וחשבונות של צדדים שלישיים מאפשרים לרשתות איראניות להיטמע בתוך הכלכלה הלגיטימית.

מצדה, איראן מחזיקה בנשק כלכלי משלה: הורמוז. היא אינה חייבת לסגור את המצר. די באיום, בפגיעה בספנות ובהעלאת מחירי הביטוח והאנרגיה כדי להעלות גם את מחיר הלחץ האמריקאי.

המלחמה הכלכלית יכולה לפגוע קשות באיראן, לצמצם את יכולתה לממן רכש, טרור ושלוחות ולהעלות באופן דרמטי את מחיר עקיפת הסנקציות. אך סנקציות לבדן אינן מבטיחות כניעה או נפילת משטר.

המבחן האמיתי הוא קואליציוני: אם סין ממשיכה לקנות, טורקיה ועיראק נשארות אזורי מעבר ורשתות פיננסיות במערב נותרות חדירות, איראן תשרוד.

לכן השאלה אינה מתי ייגמר לאיראן הכסף. השאלה היא כמה יעלה לה להשיג עוד דולר שימושי אחד. ביום שבו מחיר ההסתרה, ההובלה, ההמרה והרכש יאכל חלק הולך וגדל מהכנסותיה - המערכה הכלכלית תתחיל להפוך מלחץ למצור אסטרטגי.