יש להיערך לעימות צבאי עם טורקיה - אך הוא לא גזירת גורל

התקיפה הישראלית בסוריה לא הגיעה בחלל ריק, וסביר שעמד מאחוריה מודיעין על כוונה טורקית להפר את הסטטוס־קוו הקיים במדינה. הדבר האחרון שישראל צריכה הוא מעצמה עוינת עם נטיות אסלאמיסטיות ושאיפות אימפריאליסטיות על גבולה.

טורקיה משמשת כאחד מפטרוניה המרכזיים של חמאס, מאפשרת הלבנת כספים והכוונת טרור משטחה, מובילה מהלכי דה־לגיטימציה נגד ישראל וחותרת להרחיב את השפעתה בסוריה, בזירה הפלסטינית ובמזרח הים התיכון. לפיכך, אין מנוס מלהציב לה קווים אדומים ברורים - בייחוד בסוריה, שם מזהה טורקיה הזדמנות להגברת השפעתה בצל חילופי המשטר.

תחושת ההחמצה שמהדהדת בכל הזירות מתחדדת גם כאן, ובמרכזה היעדר רגל מסיימת מדינית. אחרי הכל, חילופי המשטר בסוריה הקריסו משטר פרו־איראני ופרו־חיזבאללה במשטר אחר, שזקוק נואשות למערב ולמדינות המפרץ על מנת לבנות את המדינה ההרוסה. א־שרע אינו חובב ישראל, אך את איראן ואת חיזבאללה - בהם נלחם שנים - הוא מתעב עוד יותר. ישראל חייבת לחשוד במי שהיה בעבר פעיל באל־קאעידה, אך החשד אינו פוטר אותה מניצול הזדמנויות אסטרטגיות.

ישראל צריכה להמשיך להציב לסוריה קווים אדומים אבל גם לשתף עימה פעולה סביב אינטרסים משותפים, בייחוד מול הציר השיעי ובמניעת התבססות גורמי ג'יהאד עולמי וחמאס באזור דרום סוריה. לשתי המדינות יש אינטרס להגיע להסדר ביטחוני שיגדיל את שכבות ההגנה על תושבי הגולן ויאפשר לסוריה שקט תעשייתי מול ישראל. סוריה של אל־שרע רחוקה מלהיות השכנה שישראל הייתה בוחרת, אך היא עדיפה בהרבה על סוריה של קודמו.

טהרן תחילה

מול טורקיה העניינים מסובכים יותר, משום שקשה לרכך עוינות עמוקה כל כך בין שתי מעצמות אזוריות, החורגת בהרבה מהאיבה ההדדית שבין נתניהו לארדואן. ישראל צריכה להימנע מהשוואה פשטנית לאיראן: אנקרה אינה אבו דאבי, אך גם אינה טהרן. היא חברה בנאט״ו, משמרת יחסים אסטרטגיים עם ארה״ב ואירופה, ותלויה במערכת רחבה של אינטרסים ומנופי לחץ. בין שתי המדינות מתקיימים עדיין קשרים דיפלומטיים וביטחוניים על אש נמוכה אשר מאפשרים לפתח מנגנונים לפיתרון מחלוקות, ובאופן רחב מנופי הלחץ על טורקיה רבים לאין שיעור מאלה המונפים על איראן.

על ישראל להיערך גם לתרחישי קיצון של עימות צבאי ישיר עם טורקיה, אבל אין סיבה להניח שההתנגשות הזו היא גזירת גורל. בין שתי המדינות יש - עדיין - בלמי זעזועים לא מעטים שיכולים למנוע משתי המדינות לגלוש לתהום. לישראל יש מספיק איומים אחרים במזה"ת - ובראשם איראן - וטוב תעשה אם תתמקד בהם.

במקביל מתחדדים פערי התיאום בין ישראל לבין ארה"ב, המחזיקה במנופי לחץ משמעותיים על טורקיה ועל סוריה. מדיניות החוץ האמריקנית במזה"ת נקבעת באנקרה ובדמשק יותר מאשר בירושלים, וישראל מתקשה לשכנע את בעלת בריתה בדבר האינטרסים שלה. כדי להתמודד עם טורקיה וסוריה, ישראל זקוקה לאסטרטגיה כוללת - לא רק לרצף תקיפות והצהרות. עליה להציב קווים אדומים ולעמוד בהם, ובה בעת לזהות אינטרסים משותפים ולקדם אותם. כמו בכדורגל, אם לא מפסיקים להחמיץ - בסוף חוטפים גול מהיריבה.