הדיווחים על הדיונים באיראן לגבי "גישה התקפית", דהיינו חזרה יזומה להסלמה, מאפשרים לעמוד על כמה הנחות יסוד במחשבה של ההנהגה הנוכחית בטהרן: היא אינה מעוניינת במלחמת נצח, היא מסרבת להיכנע לדרישות הנשיא והיא נחושה לשמר את מה שהיא רואה כהישגיה במלחמה. לו תידרש, וזו שאלה שנראה כי בה כבר הכריעה, היא תבחר בהסלמה ולא בכניעה.
משמרות המהפכה תקפו כלי שיט במצר הורמוז // רשתות ערביות
הלחץ הכלכלי אכן מכאיב לאיראן, אבל הוא אינו חד-כיווני. הסנקציות והלחץ האמריקני מסבים נזק משמעותי לכלכלה האיראנית, אלא שבטהרן מאמינים כי ביכולתם לגלגל חלק מהמחיר אל הכלכלה העולמית, ובראש ובראשונה באמצעות פגיעה בזרימת האנרגיה וביציבות האזורית.
איראן לא תקבל לאורך זמן סטטוס קוו שיאפשר לארה"ב לקטוף בקלות את פירות "הלחץ המקסימלי". התפיסה האיראנית הנוכחית מעניקה משקל רב יותר ליוזמה ולהתקפה, וככל שהמצור הכלכלי יימשך, כך יגדל התמריץ האיראני ליזום חיכוך ולייצר מנופי לחץ חדשים.
בניגוד לתקווה של טראמפ, אין בהכרח "מצב ביניים" יציב.
וושינגטון אינה יכולה להניח שתוכל להמשיך ולהפעיל לחץ מקסימלי, להימנע מהסכם ובד בבד לא לשלם מחיר. בתרחיש של הסלמה ממושכת, גם חופש השיט במצר הורמוז אינו יכול להילקח כמובן מאליו - ולראיה ההסכם המתעכב עם עומאן שלכאורה יאפשר זאת.
אין "זבנג וגמרנו" מול איראן. עוד לחץ על סין, ניסיון להדק מצור יבשתי או סבב נוסף של סנקציות אינם פתרונות קסם. הם יכולים להקשות מאוד על איראן, אך לא בהכרח להכריע אותה. ככל שהמצוקה האיראנית תגבר, ברירת המחדל של טהרן תהיה לנסות להעלות את המחיר שמשלמים יריביה, ובמקרה הזה גם הכלכלה העולמית.
נדמה שהממשל האמריקני עדיין מתקשה להבין כיצד המערכת האיראנית חושבת. המשטר יכול להתפשר, לסגת טקטית ואפילו לשנות מדיניות, אבל כניעה פומבית תחת לחץ היא כמעט ההפך מהאתוס שעליו הוא בנוי. לכן סביר שנראה בקרוב תסכול גובר בוושינגטון ובמיוחד אצל טראמפ. נראה שהוא לא יוכל לחמוק מהכרעה בדילמה המונחת לפניו מזה חודשים: הסלמה יקרה ובלתי צפויה או קבלה משפילה של התנאים האיראנים. הבחירה שעומדת בפני וושינגטון היא בין רע לרע יותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו