האם ישראל באמת יודעת להבחין בין שלום אסטרטגי לבין שלום טקטי?

אחד המשפטים האלמותיים בספרו של סון דזה, "אמנות המלחמה", קובע כי "כל לוחמה מבוססת על הונאה". יותר מאלפיים שנה לאחר שנכתב, נדמה שהעיקרון הזה נותר רלוונטי מתמיד, במיוחד לנוכח הטראומה הישראלית של אירועי אוקטובר 1973 ו-2023. אבל לעיתים גם דיפלומטיה, הסכמים ומחוות של פיוס עלולים לשמש כלי במערכה רחבה יותר, ולא בהכרח לבשר על סיומם של מלחמה או סכסוך.

על רקע זה יש לקרוא בדאגה אתהפרסום של רועי קייסשלפיו גורמים באחת ממדינות האזור המליצו למדינה ערבית אחרת להגיע להסכם עם ישראל כדי "להרדים" אותה, על מנת להתכונן לעימות עתידי מולה. אם הדיווח מדויק, השאלה החשובה היא לא רק מי הן המדינות המעורבות, אלא האם ישראל - זו המבקשת להרחיב את מעגל היחסים עם מדינות ערב בחסות הסכמי אברהם, אך גם זו שהתפכחה באכזריות בשבעה באוקטובר - יודעת להבחין בין שלום כאסטרטגיה לבין שלום כטקטיקה.

בהקשר זה, לא חסרים תקדימים בהיסטוריה המוסלמית, והראשון והידוע מכולם הוא הסכם חודייביה. בשנת 628 חתם הנביא מוחמד על הסכם שביתת נשק לעשר שנים עם שבט קורייש, יריביו ממכה. ההסכם, שנתפס בעיני חלק מתומכיו כוויתור, העניק למוחמד מרחב פעולה ובתוך שנתיים השתנה מאזן הכוחות ומכה נפלה לידיו כפרי בשל. לפי המסורת המוסלמית, הצד המזוהה עם קורייש הוא שהפר את ההסכם, ולכן הצגת חודייביה כהיתר פשוט לחתום על הסכם כדי להפר אותו חוטאת להיסטוריה. עם זאת, את ההיסטוריה, כידוע, כותבים המנצחים, והוויכוח על משמעותו האמיתית של הסכם חודייביה נמשך עד היום.

אלא שהתקדים קיבל משמעות פוליטית מודרנית. חודשים לאחר חתימת הסכמי אוסלו, השווה יאסר ערפאת את ההסכם עם ישראל לחודייביה. בנאום ביוהנסבורג במאי 1994, כשמונה חודשים לאחר הטקס החגיגי המפורסם על מדשאות הבית הלבן, הוא אמר כי כשם שמוחמד קיבל את ההסכם עם קורייש, "אנחנו מקבלים את ההסכם הזה", ובהמשך דיבר על הדרך לירושלים. דבריו עוררו מצד רבים בישראל חשש שאוסלו נתפס בעיניו לא כסוף הסכסוך, אלא כשלב בדרך להגשמת היעדים הפלסטיניים העתידיים, שביניהם חיסולה של "הישות הציונית".

אין להסיק מכך שכל הסכם עם מדינה ערבית הוא תרגיל הונאה. השלום עם מצרים מ-1979 ועם ירדן מ-1994 שרד מלחמות, משברים וטלטלות אזוריות, ואלו נתפסים כהישגים אסטרטגיים משמעותיים. אולם הוא גם מלמד שחתימה על שלום אינה מבטיחה פיוס.

העוינות כלפי ישראל הקיימת בקרב חלקים נרחבים של השיח התקשורתי, הציבורי, ואף במערכת החינוך בשתי המדינות, ולצדה - במקרה המצרי - ההתעצמות הצבאית המתמשכת, מחייבות את ישראל לבחון לא רק הצהרות וכוונות בהווה, אלא גם את היכולות ואת המגמות האסטרטגיות ארוכות הטווח.

זהו אולי הלקח החשוב ביותר אחרי השבעה באוקטובר. ישראל אינה צריכה לפחד מהסכמים. היא צריכה להיזהר מקונספציות. לא כל שלום הוא חודייביה, אבל גם לא כל הסכם מבשר שלום, ובוודאי שלא את קץ הסכסוך.