העז האיראנית: המלכודת שבה וושינגטון ממשיכה ליפול

בפולקלור המזרח-תיכוני העשיר שמורים שני סיפורים מבריקים העוסקים באמנות ההונאה, יצירת המטרדים והסחיטה בעולם המשא ומתן: משל העז ומשל המסמר של ג'וחא.

המשל הראשון מספר על אדם שמלמל במרירות על צפיפות נוראה בביתו. החכם המקומי, שהבין את נפש האדם, הציע לו להכניס עז לתוך סלון הבית. בתוך ימים אחדים הפך הבית לגיהינום בלתי נסבל של רעש, צחנה ובלגאן. אך כעבור שבוע, כשהחכם הרשה לו להוציא את העז החוצה, הבעלים חווה רווחה עצומה וחגג את חזרת השקט - אף על פי שסיטואציית היסוד המקורית בביתו לא השתנתה כלל.

הסיפור השני מספר על ג'וחא הערמומי, שמכר את ביתו אך עמד על סעיף משונה בחוזה: מסמר אחד על הקיר המרכזי יישאר בבעלותו הבלעדית. מאותו יום ואילך, השתמש ג'וחא ב"מסמר" כתירוץ לגיטימי להיכנס לבית בכל שעה ביום ובלילה, לתלות עליו מטרדים ולמרר את חיי הקונה האומלל, עד שהקונה התייאש ונאלץ לוותר על הבית כולו.

בניהול העימות והמשא ומתן המורכב מול ארצות הברית והקהילה הבינלאומית, משטר האייתוללות בטהראן ביצע מהלך אסטרטגי מתוכנן היטב, המשלב באופן מבריק - וקטלני - בין שני המשלים הללו. הבעיה המרכזית, שהופכת את המשבר הנוכחי לקריטי כל כך, היא שוושינגטון נפלה ישר לתוך המלכודת.

הטעות האמריקאית: תשלום כפול לטהראן

מצר הורמוז, עורק האנרגיה המרכזי שדרכו עובר כרבע מהצריכה העולמית של נפט ימי וכמעט שליש מהגז הטבעי הנוזלי, הפך מנתיב שיט בינלאומי לזירת הסחיטה המרכזית של טהראן.

בתחילה, איראן תקעה במצר את "המסמר של ג'וחא": היא קבעה את נוכחותה המאיימת, גבתה אגרות לא חוקיות והציבה איומים קבועים כסעיף בלתי נפרד מהמאזן האזורי. עצם הנוכחות הזו העניקה לה דריסת רגל קבועה ואפשרות לזעזע את שווקי האנרגיה העולמיים בכל רגע שתחפוץ. לאחר מכן, כדי להביא את הלחץ לשיא ולסחוט את הקהילה הבינלאומית, היא הכניסה את "העז": היא פגעה בפועל במכליות אזרחיות, האטה את תנועת הספינות, ויצרה מצוקת אנרגיה וחרדה כלכלית בלתי נסבלת בשווקים.

בעצם נכונותה של ארצות הברית לשבת לשולחן המשא ומתן ולדון עם טהראן על תנאי השיט במצר הורמוז, העניקה וושינגטון למשטר האיראני את פרס הסחיטה האולטימטיבי. הממשל האמריקאי מנהל כעת משא ומתן שבו הוא נדרש לשלם בוויתורים אסטרטגיים כבדים - בהקלת סנקציות כלכליות, בפשרות בתיק הגרעין ובריסון מהלכים צבאיים - רק תמורת הסכמתה הנדיבה של איראן "להוציא את העז" ולהשיב את השיט לסדרו.

זהו תשלום כפול ומסוכן: פעם אחת ארה"ב משלמת על עצם הסרת המטרד המלאכותי שאיראן ייצרה במו ידיה, ופעם שנייה היא משאירה את "המסמר" הימי בידי טהראן, צעד שיבטיח כי היא תשתמש באותה טקטיקה בדיוק גם בסבב הסחיטה הבא.

חופש השיט אינו נושא למקח וממכר

כדי לחלץ את המערב מהטעות האסטרטגית הזו, נקודת המוצא חייבת להישען על ניתוח משפטי-בינלאומי חד ובלתי מתפשר. המשפט הימי הבינלאומי, כפי שמשתקף באמנת האו"ם לדין הים וכפי שהתקבל כמשפט מנהגי מחייב, קובע בצורה חד-משמעית: הזכות ל"מעבר בתחבורה" במצרים בינלאומיים היא זכות מוחלטת ובלתי התנית. היא אינה ניתנת להשעיה, להתניה פוליטית או לגביית אגרות חד-צדדיות - גם בעת עימות מזוין.

כשארה"ב מסכימה להכניס את נושא השיט לדיונים המדיניים, היא מנרמלת הפרה חמורה של הדין הבינלאומי. היא הופכת נורמה יסודית של הסדר העולמי מ"חובה משפטית מוחלטת" ל"נכס מסחרי" שניתן לסחור בו בחדרי המשא ומתן.

הדרך המעשית: איך מנתקים ואוכפים בפועל?

ניתוק הדיון המדיני מאכיפת המשפט הימי אינו רעיון ערטילאי בלבד. לארצות הברית ולבעלות בריתה יש את היכולת הצבאית, המשפטית והכלכלית לבצע אותו, אם רק תפגין את הרצון האסטרטגי דרך שלושה מנגנונים מעשיים:

• "חומת אש" דיפלומטית: וושינגטון חייבת להוציא באופן חד-צדדי ופומבי את סוגיית מצר הורמוז משולחן המשא ומתן המדיני. את ניהול השיט במצר יש להעביר באופן מלא לפורום ימי רב-לאומי (כדוגמת ה-CMF, Combined Maritime Forces, בשיתוף סוכנות הימאות של האו"ם – IMO). לנציגים הדיפלומטיים של ארה"ב בשיחות המדיניות יש להגדיר מנדט קשיח וחד-משמעי: אין להם שום סמכות לדון בהקלות ימיות תמורת פשרות בנושאי סנקציות או גרעין.

• אכיפה היברידית ומחיר נגדי מול טקטיקות אסימטריות: אכיפת המשפט הימי מול הכטב"מים, המיקוש השקט והסירות המהירות של משמרות המהפכה, דורשת מעבר אקטיבי למשטר של שיירות מוגנות טכנולוגית, בליווי צי אוטונומי ומערכות הגנה מתקדמות. במקביל, יש להפעיל "אכיפה נגדית" משפטית וכלכלית: תפיסה ועיקול מיידיים של מכליות מ"הצי המוצלל", שמשמש את טהראן לעקיפת סנקציות בכל רחבי העולם - זאת בתגובה ישירה לכל הפרה איראנית במצר.

• רשת ביטחון אנרגטית לספיגת החרדה בשווקים: הסיבה המרכזית לכניעה האמריקאית היא הפחד מעליית מחירי הדלק. כדי לאפשר לדרג המדיני לעמוד בסירובו ללא פאניקה, על ארה"ב, אירופה ומדינות המפרץ להפעיל מנגנון של ערבויות ביטוח מדינתיות למכליות, לצד הזרמה מתואמת וקבועה של נפט מרזרבות החירום הבינלאומיות ועידוד הזרמה דרך צינורות חלופיים.
להתעשת לפני שיהיה מאוחר

ההיסטוריה המזרח-תיכונית מוכיחה שוב ושוב כי כניעה לסחיטה ומתן תמורה מדינית על מטרדים מלאכותיים, רק מגבירים את תאבונו של הסוחט. ארצות הברית חייבת להפסיק לשלם על ה"עז" האיראנית, ולהפסיק להכיר ב"מסמר" של ג'וחא.

רק ניתוק מבני מוחלט בין הדיון המדיני לבין אכיפת המשפט הימי, כשהוא מגובה באכיפה נחושה וברשת ביטחון כלכלית, ינטרל את היתרון המלאכותי של טהראן, יציב קו אדום תקיף מול הסחיטה, וישיב את ההרתעה ואת הסדר הבינלאומי על כנם.

***

פרופ׳ מוחמד ותד, נשיא המכללה האקדמית רמת גן, חוקר בכיר אורח INSS