קטאר לא שינתה צד - היא פשוט שיחקה נכון בקלפים

הסכמת חמאס למתווה שעליו הכריז הנשיא דונלד טראמפ, נתפסה בעיני רבים כהישג אמריקני, אך יש מנצחת נוספת למהלך: קטאר. מבחינת דוחא, עצם העובדה שהצליחה להביא את חמאס לקבל את המתווה היא הישג אסטרטגי, ללא קשר לשאלה האם ההסכם ייושם במלואו. לכן, כדי להבין מה צפוי בשלב הבא, צריך להבין את האינטרסים הקטאריים - ולא את הרטוריקה.

הטעות הנפוצה היא לראות בקטאר מתווכת ניטרלית. בפועל, היא מתווכת בעלת אינטרסים מובהקים. האינטרס הראשון שלה הוא לחזק את מעמדה מול ארצות הברית ולהוכיח פעם נוספת -  שאין תחליף לתפקידה כמתווכת במזרח התיכון. האינטרס השני, הוא להרחיב את השפעתה בזירה הפלסטינית. חמאס הוא הכלי המרכזי שבאמצעותו היא משיגה את שני היעדים הללו.

מכאן גם נובעת הדילמה המרכזית של קטאר. היא מעוניינת בהצלחת התיווך, אך אינה מעוניינת בהיעלמותו של חמאס. מבחינתה, חמאס מוחלש הוא תוצאה רצויה. חמאס מובס או מפורק פוליטית, הוא אובדן של אחד ממנופי ההשפעה החשובים ביותר שלה. לכן קטאר לחצה על הנהגת חמאס לקבל את המתווה - אך סביר שתתנגד לכל יישום שיוביל למחיקת הארגון מהמערכת הפוליטית הפלסטינית. זהו המתח שמסביר את רוב ההתנהלות הקטארית בשנים האחרונות.

דוחא גם מנסה לאזן בין שני מוקדי הכוח שעליהם היא נשענת: ממשל טראמפ וחמאס. כלפי וושינגטון, היא חייבת להוכיח שיש לה יכולת אמיתית להשפיע על הארגון. לצד זאת, כלפי חמאס היא אינה יכולה להצטייר כמי שכפתה עליו כניעה. לכן מבחינתה, התרחיש האידיאלי הוא שחמאס יפגין גמישות, קטר תקבל את הקרדיט הבינלאומי, והאחריות לכישלון תועבר לישראל.

במובן זה, עצם נכונותו של חמאס לקבל את המתווה כבר שירתה את קטאר. מרגע שהארגון אמר "כן", השתנתה נקודת המוצא של הדיון הבינלאומי. כעת פועלת דוחא להעביר את מרכז הכובד לישראל. אם ההסכם יקרוס, היא תטען שחמאס גילה גמישות ואילו ישראל היא שמנעה את מימושו. אין זה מקרי שבימים האחרונים נשמעו מסרים דומים מצד קטאר, מצרים וטורקיה, המדגישים את האחריות הישראלית להמשך הדרך.

משמרת את מעמדה כמתווכת 

במקביל מתנהל קרב נוסף - על התודעה. באמצעות אל-ג'זירה וכלי תקשורת נוספים, קטאר מעצבת את הנרטיב סביב ההסכם. פירוק הנשק אינו מוצג ככניעה של חמאס אלא כ"הסדרה", "אחסון" או העברת האחריות למסגרת פלסטינית אחרת. הדגש מושם על הנסיגה הישראלית, על הכנסת הסיוע ההומניטרי ועל סיום הלחימה, ולא על המחיר שחמאס נדרש לשלם.

מנקודת מבטה של קטאר, גם אם ההסכם לא יושלם במלואו, עצם תהליך התיווך הוא הישג. כל משבר שבו וושינגטון, ירושלים, חמאס והקהילה הבינלאומית נזקקים לדוחא מחזק את מעמדה האזורי והבינלאומי. לכן שימור מעמד המתווכת חשוב עבורה כמעט כמו השגת ההסכם עצמו.

אולם המבחן האמיתי מבחינת קטאר עוד לפניה. אם ההסכם יתקדם לשלב היישום, היא תידרש לבחור בין שני אינטרסים שעלולים להתנגש: הרצון להמשיך ליהנות מהאמון האמריקני ומהמעמד הבינלאומי שצברה, לבין הרצון לשמר את חמאס כנכס אסטרטגי. ככל שיתקרב הרגע שבו יידרשו צעדים בלתי הפיכים - פירוז אמיתי, שינוי שלטוני ומנגנוני אכיפה - כך יהיה קשה יותר לדוחא להמשיך לאחוז בשני קצוות החבל.

זו הסיבה שהשאלה החשובה ביותר אינה אם קטאר הצליחה להביא את חמאס להסכים למתווה, משום שהיא כבר הצליחה בכך. השאלה האמיתית היא: האם תהיה מוכנה לסייע גם ליישום הסעיפים שעלולים להפוך את חמאס מארגון שלטוני וצבאי לגורם פוליטי מוגבל - או שברגע האמת תבחר להגן על הנכס שהפך אותה למתווכת החשובה ביותר במזרח התיכון.