שש מדינות, שש אסטרטגיות: איראן חשפה את הפערים בתוך המפרץ

המלחמה מול איראן חשפה אמת שלעתים נשכחת בשיח המזרח-תיכוני: אין "עמדה מפרצית" אחת כלפי טהרן. אף שכל שש מדינות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ רואות באיראן את האיום הביטחוני המרכזי עליהן, הן אימצו במהלך הלחימה אסטרטגיות שונות לחלוטין להתמודדות עמה. במקום חזית אחידה, נחשף פסיפס מורכב של מדיניות – מגישור והידברות ועד הרתעה צבאית, ומגידור סיכונים ועד הישענות מוחלטת על בריתות חיצוניות. הבדלים אלו, ששורשיהם בגיאוגרפיה, בדמוגרפיה, בכלכלה ובניסיון ההיסטורי, רק הלכו והתחדדו בעקבות המערכה האחרונה.

בחינת מפת הגישות במפרץ מציגה קשת רחבה של אסטרטגיות. בקצה אחד ניצבת עומאן, המדינה המזוהה ביותר עם קו הדיאלוג והגישור. מבחינת מוסקט, תפקידה המסורתי הוא לשמש גשר בין הצדדים ולא להיות חלק ממחנה אנטי-איראני, והמלחמה רק חיזקה את אמונתה כי הידברות היא הדרך היחידה לצמצם הסלמה אזורית. לצדה פועלת קטאר, המנהלת מדיניות איזון מורכבת: היא חולקת עם איראן את מאגר הגז הגדול בעולם ושומרת עמה על ערוצים פתוחים, אך במקביל מארחת את בסיס "אל-עודייד" – הבסיס האמריקני הגדול במזרח התיכון. גם לאחר שנפגעה במהלך המלחמה, הקפידה דוחא שלא לנתק מגע, מתוך תפיסה שהשיח חיוני לניהול העימות ולבלימת התפשטותו.

במרכז הקשת נמצאות איחוד האמירויות וערב הסעודית, המיישמות אסטרטגיית גידור מובהקת. באבו דאבי מבינים היטב את האיום האיראני על נתיבי השיט והאנרגיה, אך מנהלים עם טהרן קשרי מסחר ענפים. המדיניות האמירתית דובקת לפיכך בנוסחה כפולה, המשלבת חיזוק ההרתעה והיכולות העצמאיות לצד שימור ערוצי תקשורת פתוחים ומניעת הסלמה. ערב הסעודית עוברת מסלול דומה: מאז חידוש היחסים בתיווך סיני ב-2023, נמנעת ריאד מעימות ישיר. מתוך הבנה כי איראן היא שכנה שאי אפשר להתעלם ממנה, ההנהגה הסעודית ממשיכה לחזק את ההגנה האווירית והברית עם ארצות הברית, אך במקביל משאירה פתוחים את ערוצי ההידברות מול טהרן.

המלחמה הביאה לתזת מבחן מורכבת גם עבור כווית ובחריין. כווית, שנקטה לאורך השנים קו מתון מתוך תקווה שניטרליות תמנע ממנה להפוך ליעד, ספגה במהלך בלחימה פגיעות קשות בתשתיות אזרחיות חיוניות. החוויה הזו ערערה את ההנחה שניתן להישאר מחוץ לעימות, והבהירה לחרדתה שניטרליות לבדה אינה מספקת. כעת היא מבקשת לחזק את ההגנה האווירית והשיתוף הביטחוני, תוך שמירה זהירה על ערוצי התקשורת. מנגד, בחריין ניצבת בקצה השני של הרצף: עבורה איראן מהווה איום חיצוני ופנימי כאחד, בשל החשש מהשפעה על האוכלוסייה השיעית בממלכה. כמי שמארחת את מפקדת הצי החמישי של ארצות הברית, מנאמה דובקת בגישה התקיפה ביותר ומאמינה כי מול טהרן אין תחליף להרתעה צבאית ולבריתות חזקות.

הפערים הללו אינם נובעים רק מהיחס לאיראן, אלא גם מהתחרות הבין-מפרצית הפנימית. קטאר נאבקת על מעמד המתווכת האזורית, איחוד האמירויות שואפת לבסס את עצמה כמרכז פיננסי ולוגיסטי עולמי, ערב הסעודית מבקשת להוביל את הסדר האזורי החדש במסגרת "חזון 2030", ועומאן ממשיכה לטפח את דימויה כמדינת גישור ניטרלית. מכאן שגם כאשר האיום האיראני משותף, לכל אחת מהן מערכת אינטרסים שונה כמעט לחלוטין.

עם זאת, המלחמה יצרה גם מכנה משותף חדש. כל מדינות המפרץ הגיעו למסקנה כי איראן תמשיך להיות גורם מרכזי בעיצוב סביבת הביטחון שלהן, כי לא ניתן להסתמך באופן בלעדי על ערבויות ביטחוניות מצידה של ארצות הברית, וכי עליהן להשקיע הרבה יותר ביכולות הגנה עצמאיות ובשיתוף פעולה אזורי. אולם הלקחים האופרטיביים מנוגדים, ושוני זה מסביר מדוע מועצת שיתוף הפעולה אינה צפויה להתפתח לברית ביטחונית מגובשת בסגנון נאט"ו.

מנקודת מבטה של ירושלים, הניתוח מחייב שינוי תפיסתי עמוק. הנטייה הרווחת לעתים להתייחס למדינות המפרץ כמקשה אחת היא שגיאה אסטרטגית. ישראל אינה יכולה לגבש "מדיניות מפרצית" אחידה; נדרשת מדיניות דיפרנציאלית ומותאמת אישית לכל אחת משש המדינות, המבוססת על הבנת תפיסת האיום, האינטרסים והאילוצים הייחודיים שלה. ההבנה של ההבדלים הללו – ולא רק של המכנה המשותף – תהיה תנאי הכרחי לעיצוב מדיניות ישראלית אפקטיבית במזרח התיכון בשנים הקרובות.

ד"ר יואל גוז'נסקי הוא ראש הזירה האזורית במכון למחקרי ביטחון לאומי inss ולשעבר בכיר במל"ל