שש מדינות, שש אסטרטגיות: המלחמה עם איראן חשפה את האמת של המפרץ

המלחמה עם איראן חשפה אמת שלעתים נשכחת בשיח על המזרח התיכון - אין "עמדה מפרצית" אחת כלפי טהראן.

אף שכל שש מדינות מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ (GCC) רואות באיראן את האיום הביטחוני המרכזי עליהן, הן אימצו במהלך המלחמה אסטרטגיות שונות להתמודדות עמה. במקום חזית אחידה נחשף פסיפס של מדיניות - מהידברות ועד הרתעה, ומגידור סיכונים ועד הישענות על בריתות חיצוניות. ההבדלים הללו אינם חדשים, אך המלחמה האחרונה חידדה אותם והמחישה כי גם לנוכח איום משותף, המפרץ רחוק מלהציג אסטרטגיה אחת.

שורש ההבדלים נעוץ בגיאוגרפיה, בדמוגרפיה, בכלכלה ובניסיון ההיסטורי של כל מדינה. יש מדינות הרואות בדיאלוג עם איראן ערובה ליציבות; אחרות מאמינות בעיקר בהרתעה צבאית; ורובן מנסות לשלב בין שתי הגישות. מעבר לכך, כל אחת מהן מבקשת לקדם אינטרסים אזוריים שונים - כלכליים, מדיניים וביטחוניים - ולכן גם מפרשת באופן שונה את משמעות האיום האיראני ואת הדרך להתמודד עמו.

עומאן נותרה המדינה המזוהה ביותר עם אסטרטגיית הדיאלוג. במשך עשרות שנים היא טיפחה קשרים עם איראן, גם בתקופות שבהן שכנותיה החריפו את עמדותיהן. מבחינת מוסקט, תפקידה הוא לשמש גשר בין הצדדים ולא חלק ממחנה אנטי־איראני.

המלחמה האחרונה לא שינתה תפיסה זו; להפך, היא חיזקה את אמונתה כי הידברות היא הדרך היעילה ביותר לצמצם את הסיכון להסלמה אזורית, וכי תפקידה כמתווכת חשוב כיום יותר מאי פעם.

גם קטאר ממשיכה במדיניות של איזון, אך מסיבות שונות. היא חולקת עם איראן את מאגר הגז הגדול בעולם, מקיימת עמה קשרים מדיניים רציפים ומשמשת לא אחת כמתווכת בסוגיות אזוריות. במקביל, היא מארחת את בסיס אל־עודייד - הבסיס האמריקני הגדול ביותר במזרח התיכון. השילוב הזה מחייב אותה לנהל מערכת יחסים מורכבת עם שני הצדדים. גם לאחר שנפגעה במהלך המלחמה, דוחא הקפידה שלא לנתק את ערוצי התקשורת עם טהראן. מבחינתה, גם כאשר הדיאלוג אינו מונע עימות, הוא חיוני לניהולו ולהגבלת התפשטותו.

איחוד האמירויות מייצגת אסטרטגיית גידור מובהקת. באבו דאבי אין אשליות לגבי כוונותיה של איראן. המלחמה חיזקה את ההבנה כי איראן תמשיך לאיים על נתיבי השיט, על מתקני האנרגיה ועל היציבות האזורית.

ובכל זאת, האמירויות אינן מבקשות לנתק את היחסים עמה. איראן היא גם שותפת סחר חשובה, והכלכלה האמירתית נהנית מקשרים עסקיים ענפים עם השוק האיראני. לכן המדיניות האמירתית מבוססת על נוסחה כפולה: לחזק את ההרתעה, להעמיק את שיתופי הפעולה הביטחוניים ולהשקיע ביכולות עצמאיות, אך במקביל לשמר ערוצי תקשורת פתוחים ולהימנע מהסלמה מיותרת. מבחינת אבו דאבי, דיאלוג והרתעה אינם חלופות אלא כלים משלימים.

ערב הסעודית עברה בשנים האחרונות שינוי עמוק. אם בעבר הובילה קו עימות חריף מול איראן, הרי שמאז חידוש היחסים בתיווך סין ב־2023 היא מאמצת מדיניות זהירה יותר, ופועלת לשימור מעין דטאנט בין המדינות.

המלחמה לא שכנעה את ריאד לוותר על הדיאלוג, אלא דווקא המחישה את מחירו הכבד של עימות ישיר. מבחינת ההנהגה הסעודית, איראן היא האיום המרכזי, אך גם שכנה שאי אפשר להתעלם ממנה. לכן סעודיה ממשיכה במקביל לחזק את ההגנה האווירית, להעמיק את הברית עם ארצות הברית, להרחיב את קשריה עם מעצמות נוספות ובהן סין, ולהשאיר פתוחים ערוצי הידברות עם טהראן. זוהי מדיניות גידור במובנה הקלאסי - לא בחירה בין הרתעה לדיאלוג, אלא שילוב ביניהם.

כווית היא אולי המקרה המורכב ביותר. לאורך השנים היא נקטה קו מתון יחסית כלפי איראן, מתוך תקווה שמדיניות מאוזנת תקטין את הסיכון להפוך ליעד. אולם במהלך המלחמה היא הייתה אחת המדינות שספגו את הפגיעות הקשות ביותר, לרבות תקיפות נגד תשתיות אזרחיות חיוניות.

החוויה הזו ערערה את ההנחה שניתן להישאר מחוץ לעימות באמצעות ניטרליות יחסית. למרות זאת, כווית אינה צפויה לאמץ קו ניצי. הלקח המרכזי מבחינתה אינו שיש לנטוש את הדיאלוג, אלא שניטרליות לבדה אינה מספקת. לכן היא מבקשת לחזק את ההגנה האווירית, להעמיק את שיתוף הפעולה הביטחוני עם שכנותיה, ובמקביל לשמור על ערוצי תקשורת עם איראן.

בחריין ניצבת בקצה השני של הרצף. עבורה, איראן אינה רק איום חיצוני אלא גם אתגר פנימי, בשל החשש מהשפעתה על האוכלוסייה השיעית בממלכה.

לכך מצטרפת העובדה שהיא מארחת את מפקדת הצי החמישי של ארצות הברית. משום כך, מנאמה ממשיכה לדבוק בגישה התקיפה ביותר כלפי טהראן ותומכת בהידוק שיתוף הפעולה הביטחוני עם ארצות הברית ועם שותפיה האזוריים. מבחינתה, המלחמה חיזקה את ההבנה כי מול איראן אין תחליף להרתעה צבאית ולבריתות ביטחוניות חזקות.

תחרות ואינטרסים

ההבדלים הללו אינם נובעים רק מתפיסות שונות כלפי איראן, אלא גם מהתחרות בין מדינות המפרץ עצמן. קטאר מבקשת לשמר את מעמדה כמתווכת אזורית; איחוד האמירויות שואפת לבסס את עצמה כמרכז פיננסי ולוגיסטי עולמי; ערב הסעודית מבקשת להוביל את הסדר האזורי החדש במסגרת חזון 2030; ועומאן ממשיכה לטפח את דימויה כמדינת גישור. מכאן שגם כאשר האיום האיראני משותף, לכל אחת מהן מערכת אינטרסים שונה, המכתיבה מדיניות שונה.

למרות הפערים, המלחמה יצרה גם מכנה משותף חדש. כל מדינות המפרץ הגיעו למסקנה כי איראן תמשיך להיות גורם מרכזי בעיצוב סביבת הביטחון שלהן; כי לא ניתן להסתמך באופן בלעדי על ארצות הברית; וכי עליהן להשקיע יותר ביכולות הגנה עצמאיות ובשיתוף פעולה אזורי. אולם הן אינן מסיקות מכך אותן מסקנות אופרטיביות. בעוד שבחריין מדגישה את ההרתעה, עומאן מדגישה את הדיאלוג, והאמירויות, סעודיה, קטר וכווית ממשיכות לחפש את נקודת האיזון ביניהם.

הפערים הללו מסבירים מדוע גם לאחר המלחמה קשה לראות את מועצת שיתוף הפעולה מתפתחת לברית ביטחונית מגובשת בסגנון נאט"ו. האיום אמנם משותף, אך תפיסת הדרך להתמודד עמו שונה ממדינה למדינה. למעשה, דווקא משום שכל אחת ממדינות המפרץ חוותה את המלחמה באופן שונה, כל אחת מהן הפיקה ממנה לקחים שונים.

הפתרון: מדיניות דיפרנציאלית

מנקודת מבטה של ישראל, יש בכך לקח חשוב. לעיתים נוטים בירושלים להתייחס למדינות המפרץ כמקשה אחת, אך המציאות מורכבת בהרבה.

אין טעם לגבש "מדיניות למפרץ"; נדרשת מדיניות דיפרנציאלית כלפי כל אחת ממדינות האזור, המבוססת על הבנת תפיסת האיום, האינטרסים והאילוצים הייחודיים שלה.

איחוד האמירויות, ערב הסעודית, קטאר, עומאן, כווית ובחריין אולי מסכימות שאיראן היא האיום המרכזי, אך הן חלוקות באשר לדרך להתמודד עמה. דווקא ההבנה של ההבדלים הללו - ולא רק של המכנה המשותף - תהיה תנאי הכרחי לעיצוב מדיניות ישראלית אפקטיבית כלפי המפרץ בשנים הקרובות.