משלמות מחיר כפול: המלחמה הסודית של הנשים השיעיות בחיזבאללה

כאשר מדברים על ההתנגדות השיעית לחיזבאללה, השמות שעולים בדרך כלל הם של אנשי דת, פוליטיקאים או אינטלקטואלים גברים. אולם מאחורי הביקורת על הארגון פועלות גם נשים שיעיות - עיתונאיות, חוקרות, אקדמאיות ופעילות ציבור - המסרבות לקבל את הטענה שחיזבאללה מייצג את כלל העדה.

אין מדובר בתנועה מאורגנת או בתפיסת עולם אחידה. הן מגיעות מרקעים שונים ופועלות בזירות שונות, אך חולקות מכנה משותף: התנגדות להשתקת קולות עצמאיים בתוך החברה השיעית ולניסיון לקבוע מי רשאי לדבר בשם העדה ומי יוקע כבוגד.

ייחודן אינו רק בכך שהן מותחות ביקורת על חיזבאללה, אלא גם בכך שהן עושות זאת מתוך חברה שבה נשים המציבות סימני שאלה בפני מוקדי הכוח משלמות לעיתים מחיר כפול – פוליטי, אך גם חברתי ומגדרי.

חושפות את השחיתות 

ההתנגדות הזו באה לידי ביטוי בכמה זירות. בעולם התקשורת בולטות עיתונאיות כמו דימה צאדק, דיאנה מוקלד, לונא צפואן ומרים סייף, החושפות את השחיתות, את הפגיעה בחופש הביטוי ואת הלחצים המופעלים על עיתונאים ועל מבקרי חיזבאללה. הן אינן מסתפקות בביקורת על הארגון עצמו, אלא מצביעות גם על המבנה הפוליטי והעדתי שמאפשר להשתיק קולות עצמאיים בתוך החברה הלבנונית.

מן העולם האקדמי והמחקרי מגיעות חוקרות ואינטלקטואליות כמו חנין ע'דאר ומנא פיאצ', המנתחות במשך שנים את מנגנוני הכוח של חיזבאללה, את השפעתה של איראן על לבנון ואת המחיר החברתי, הפוליטי והנפשי שמשלמת העדה השיעית כאשר עתידה נקשר לפרויקט אזורי רחב יותר.

לצדן פועלות גם דמויות מן הזירה הציבורית והמדינית, ובהן ראנדה סלים ופאטמה סעד, המבקשות לקדם חזון אחר לעתידה של לבנון - כזה הנשען על מוסדות המדינה, על אחריות אזרחית ועל מרחב פוליטי שאינו כפוף לארגון אחד.

איומים, הכפשה ותוקפנות

הנשים הללו אינן זוכות בדרך כלל לאותה נראות ציבורית שלה זוכים מתנגדים גברים לחיזבאללה. לא פעם הן מתמודדות עם איומים, מסעות הכפשה, לעג והתקפות בעלות אופי מגדרי. במקום להתמודד עם הטענות שהן מעלות, תומכי הארגון מציגים אותן כמי שפועלות נגד העדה, נגד "ההתנגדות" או בשירותם של גורמים זרים. עצם העובדה שהביקורת נשמעת מתוך החברה השיעית, ומפי נשים, הופכת אותה למאתגרת במיוחד.

דווקא משום כך קולן חשוב. הן מוכיחות שההתנגדות השיעית לחיזבאללה אינה מתמצה בשאלת הנשק או ביחסי הארגון עם איראן. היא גם מאבק על חופש הביטוי, על פלורליזם פוליטי ועל זכותם של שיעים - ושל נשים שיעיות בפרט - לבקר את מוקדי הכוח בעדתם מבלי להידרש לוותר על זהותם.

ייתכן שהנשים הללו עדיין אינן מהוות מחנה פוליטי מאוחד, אך עצם נוכחותתן מערערת על הדימוי של חברה שיעית אחידה וצייתנית. הן מזכירות כי גם בתוך העדה השיעית בלבנון מתקיים שיח ביקורתי מגוון, וכי כל ניסיון להבין את ההתנגדות לחיזבאללה - או לבנות בעתיד אלטרנטיבה פוליטית אמיתית, אינו יכול להתעלם מן הקולות הנשיים הפועלים בתוכה.

הכותבת היא חוקרת לבנון, חיזבאללה והתיאולוגיה השיעית. עמיתת מחקר ב-MECARC באוניברסיטת אריאל, חברת פורום דבורה ומרצה בתחומי המזרח התיכון והאסלאם