שינוי של כללי המשחק: האם הגרעין הסעודי יוביל למרוץ חימוש במזרח התיכון?

חתימתו של הנשיא דונלד טראמפ על הסכם הגרעין האזרחי עם ערב הסעודית מסמלת נקודת מפנה במדיניות האמריקנית במזרח התיכון. במשך עשרות שנים עמדה וושינגטון על כך שכל מדינה המבקשת ליהנות משיתוף פעולה גרעיני אמריקני תוותר על העשרת אורניום ועיבוד מחדש של דלק גרעיני. כעת נראה כי העיקרון הזה נסדק. השאלה כבר אינה האם ערב הסעודית תהפוך למדינת גרעין אזרחית, אלא כיצד ניתן למנוע מהמהלך הזה להפוך למנוע של מרוץ חימוש גרעיני אזורי.

במובנים רבים, הסוסים כבר ברחו מן האורווה. ריאד משקיעה זה שנים בהקמת תשתית גרעינית: היא מפעילה כור מחקר, מקדמת הקמת תחנות כוח גרעיניות, מכשירה כוח אדם מקצועי ומקיימת שיתופי פעולה עם מגוון שחקנים, ובראשם סין.

במקביל, ריאד ממשיכה להימנע מחתימה על הפרוטוקול הנוסף של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית, שיאפשר פיקוח הדוק יותר על פעילותה. לכך מתווספות הצהרותיו החוזרות של יורש העצר מוחמד בן סלמאן, שלפיהן אם איראן תשיג נשק גרעיני - גם ערב הסעודית תפעל להשיגו.

ההסכם שנחתם מעניק לארה"ב הישג חשוב: הוא משאיר את התוכנית הגרעינית הסעודית בתוך המסגרת האמריקנית ומצמצם את הסיכון שריאד תפנה לחלוטין לבייג'ינג או לשחקנים אחרים. אך במקביל הוא מייצר תקדים מסוכן. אם סעודיה תיהנה מגמישות בתחום מחזור הדלק הגרעיני, מדינות נוספות באזור עלולות לדרוש יחס דומה. איחוד האמירויות, שוויתרה בעבר על העשרת אורניום במסגרת "תקן הזהב", עשויה לשאול מדוע היא מחויבת למגבלות שסעודיה כבר אינה כפופה להן. כך עלול להיווצר אפקט דומינו שיערער את משטר אי-הפצת הנשק הגרעיני במזרח התיכון.

מנקודת המבט הישראלית, ההתפתחות הזו מחייבת חשיבה מחודשת. ההתנגדות העקרונית לכל רכיב של העשרה סעודית כבר אינה מספיקה. לאחר שההסכם נחתם, האתגר הוא לעצב את תנאיו כך שהסיכונים הביטחוניים יהיו מינימליים. במקום להתמקד בשאלה האם לאפשר לסעודיה יכולות מסוימות, יש להתמקד באופן שבו הן ינוהלו, יפוקחו ויוגבלו.

פתרון אפשרי הוא להפוך את סוגיית ההעשרה ממיזם לאומי למנגנון אזורי. במקום מתקן סעודי הנשלט בלעדית על ידי ריאד, ניתן להקים בנק דלק גרעיני אזורי, שיופעל בפיקוח מלא של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית, יהיה בבעלות בין-לאומית וישרת את כלל מדינות האזור החתומות על האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. מודל דומה כבר פועל בקזחסטן ומאפשר אספקת דלק גרעיני מבלי שכל מדינה תפתח יכולת העשרה עצמאית.

למהלך כזה יתרונות משמעותיים. הוא יאפשר לסעודיה לממש את שאיפותיה בתחום האנרגיה הגרעינית ולזכות ביוקרה בין-לאומית, אך במקביל יגביל את שליטתה בטכנולוגיה הרגישה ביותר. הוא יחזק את הפיקוח הבין-לאומי, יעמיק את המעורבות האמריקנית בפרויקט ויקשה על הסתרת פעילות צבאית עתידית. חשוב לא פחות, הוא עשוי להפחית את התמריץ של מדינות נוספות באזור לדרוש מתקני העשרה עצמאיים.

כדי שמודל כזה יהיה אמין, עליו להיות מלווה בדרישות ברורות: אימוץ מלא של הפרוטוקול הנוסף של הסוכנות, פיקוח חודרני על כלל מתקני הגרעין בממלכה, שקיפות מלאה בנוגע למחזור הדלק והגבלות ברורות על כל פעילות רגישה. במקביל, ראוי לקשור את שיתוף הפעולה הגרעיני האמריקני גם להתקדמות מדינית רחבה יותר, ובכלל זה נורמליזציה בין ערב הסעודית לישראל. אם כבר שונה אחד מעקרונות היסוד של מדיניות אי-ההפצה האמריקנית, ראוי שהדבר יניב גם תמורה אסטרטגית רחבה יותר.

המציאות החדשה אינה אידיאלית, אך היא מחייבת גישה מפוכחת. ההסכם שנחתם אינו סוף הדיון אלא תחילתו. השאלה אינה עוד אם ערב הסעודית תתקדם בתחום הגרעין האזרחי, אלא האם הקהילה הבין-לאומית תצליח להציב לה מסגרת שתצמצם את סכנות ההפצה. הבחירה אינה בין "כן" ל"לא" גרעין סעודי, אלא בין תוכנית שתפעל תחת פיקוח הדוק לבין כזו שתתפתח בהדרגה למסלול עצמאי שקשה יהיה לבלום בעתיד. במציאות שנוצרה לאחר חתימת ההסכם, ניהול הסיכונים הפך חשוב לא פחות מההחלטה המקורית עצמה.