במשך עשרות שנים מנסים מתכננים, מהנדסים ומקבלי החלטות במזרח התיכון לפתור את "בעיית הורמוז". בכל פעם שאיראן מאיימת לסגור את המצר, חוזרים אותם רעיונות: עוד צינור נפט, עוד נמל, עוד מסילת רכבת, עוד מסדרון יבשתי. בשנים האחרונות אף הוצג מסדרון IMEC כפרויקט שיחבר בין הודו, המפרץ ואירופה ויצמצם את התלות בנתיבי השיט המסורתיים.
אלא שהאירועים של החודשים האחרונים ממחישים כי כל אלה מבוססים על הנחת יסוד שגויה. אי אפשר באמת לעקוף את הורמוז. לא משום שחסרה טכנולוגיה, אלא משום שהבעיה אינה הנדסית אלא אסטרטגית.
מאז שסגירת הורמוז אילצה את ערב הסעודית להסיט חלק ניכר מיצוא הנפט שלה לים האדום, הפך נמל ינבוע לעורק החיים של הכלכלה הסעודית. אלא שכעת גם עורק החיים הזה נמצא תחת איום.
החות'ים הכריזו על בלוקדה ימית נגד ערב הסעודית, ונתוני השוק כבר מצביעים על ירידה חדה בתנועת הנפט דרך באב אל-מנדב. גם אם הארגון טרם אכף במלואו את ההכרזה, עצם האיום כבר משנה את התנהגות חברות הספנות, חברות הביטוח וסוחרי האנרגיה.
אם החות'ים יחליטו לעבור מהצהרות למעשים, העולם עלול לגלות שבאב אל-מנדב הפך ל"הורמוז השני". במקום לפתור את בעיית צוואר הבקבוק, פשוט העברנו אותה כמה אלפי קילומטרים מערבה.
זו אינה תקלה. זו תוצאה כמעט בלתי נמנעת.
הוויכוח על "חלופות להורמוז" מתמקד בתשתיות, בעוד שהבעיה היא גיאו-אסטרטגית.
אפשר להניח עוד צינור, להקים עוד נמל או לחנוך עוד מסילת רכבת, אך אי אפשר ליצור ביבשה תחליף אמיתי להיקף התנועה הימית. עשרות מיליוני חביות נפט, גז ומוצרים עוברים מדי יום דרך נתיבי הים של המפרץ. שום רכבת, שום שיירת משאיות ושום מסדרון יבשתי אינם מסוגלים להתקרב לנפח הזה.
זו גם הסיבה שצריך להתייחס בזהירות לרעיונות כמו IMEC. אין ספק שמדובר ביוזמה חשובה, בעלת פוטנציאל כלכלי ומדיני משמעותי, אך היא אינה יכולה להחליף את נתיבי השיט של המפרץ. גם אם המסדרון יוקם במלואו, הוא יוסיף אפשרויות לשינוע סחורות מסוימות, יקצר זמני הובלה בחלק מהמסלולים ויחזק את הקישוריות האזורית. הוא לא יחליף את התנועה הימית שעליה נשענת הכלכלה הגלובלית, ובוודאי שלא את יצוא האנרגיה מהמפרץ.
גם הצינורות אינם הפתרון שרבים מייחסים להם. ראשית, קיבולתם מוגבלת. הצינור הסעודי מזרח–מערב והצינור האמירתי לפוג'יירה מספקים חלופה חלקית בלבד, ואינם מסוגלים להעביר את כלל היצוא מהמפרץ. שנית, הם פגיעים. צינורות מסתיימים בנמלים, והנמלים עצמם תלויים בחופש השיט.
תחנות שאיבה, מתקני אחסון ומסופי טעינה הם יעדים קבועים שקל יחסית לאיים עליהם או לתקוף אותם. במילים אחרות, הצינור אינו מבטל את הבעיה – הוא רק מזיז אותה.
כאן בדיוק טמון ההישג האסטרטגי של איראן. במשך שנים התמקד הדיון הבינלאומי בשאלה האם טהראן תסגור את הורמוז. אולם איראן פיתחה אסטרטגיה רחבה הרבה יותר: יצירת מנופי לחץ על כלל צווארי הבקבוק הימיים של האזור. ממזרח היא מאיימת על הורמוז; מדרום פועלים החות'ים בבאב אל-מנדב.
אין צורך לסגור את שני המיצרים לחלוטין. די בכך שהאיום ייתפס כאמין כדי להעלות את מחירי הביטוח, להאריך את מסלולי ההפלגה ולהשפיע על מחירי האנרגיה בעולם
מכאן גם הדילמה של מדינות המפרץ.
הן השקיעו סכומי עתק בגידור סיכונים, אך גילו שאין תחליף אמיתי לנתיבי השיט. פוג'יירה אינה מבטלת את הורמוז. ינבוע אינו מבטל את באב אל-מנדב. כל נתיב עוקף יוצר מוקד פגיעות חדש, וכל הצלחה הנדסית מייצרת אתגר ביטחוני חדש.
לכן, השאלה המרכזית אינה כיצד לעקוף את הורמוז, אלא כיצד להבטיח שחופש השיט לא יהפוך לכלי סחיטה בידי איראן ושלוחיה. כל עוד המשטר בטהראן ממשיך לראות בשליטה על נתיבי השיט אמצעי מרכזי להקרנת כוח ולהפעלת לחץ על שכנותיו ועל המערכת הבינלאומית, לא יהיה פתרון תשתיתי שיספק מענה אמיתי.
זו גם הסיבה שהדיון על "עוקפי הורמוז" עלול להסיט את תשומת הלב מן הבעיה האמיתית. צינורות, נמלים ומסדרונות הם כלים חשובים להגברת החוסן ולפיזור סיכונים, אך הם אינם יכולים לפתור את הבעיה עצמה. הם לכל היותר מקטינים את התלות במסלול אחד, אך אינם מבטלים את היכולת של איראן ושלוחיה לאיים על מערכת הסחר הימי.
הורמוז אינו רק מצר. הוא מייצג מציאות אסטרטגית שבה משטר אחד מצליח, באמצעות מיקומו הגיאוגרפי ובאמצעות רשת של שלוחים, להחזיק בידיו מנוף השפעה על הכלכלה העולמית. כל עוד המציאות הזו לא תשתנה, לא יהיה צינור שיוכל להחליף את הים, לא יהיה מסדרון יבשתי שיוכל לשאת את נפח התנועה הימית, ולא יהיה נמל שיוכל לבטל את חשיבותם של המיצרים.
אי אפשר באמת לעקוף את הורמוז. אפשר רק להתמודד עם הסיבה שבגללה העולם מנסה לעקוף אותו מלכתחילה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו