כשארה"ב קונה מהאיראנים את אותה מכונית משומשת

יש רק עם אחד בעולם שמצליח למכור לארה"ב שוב ושוב את אותה גרוטאה משומשת, והם חושבים שקיבלו רכב חדש מהניילונים. העם הזה הוא העם האיראני.

זה כבר הפך כמעט למסורת אמריקנית. נשיא חדש נכנס לבית הלבן, מחליף את צוות המשא ומתן, ממנה שליח מיוחד, מכריז שהפעם תהיה גישה אחרת - ובטהרן אפילו לא צריכים להחליף את התסריט. הם פשוט מוציאים מהמגירה את אותו קלסר מאובק, מוחקים את שם הנשיא הקודם וכותבים את שמו של החדש.

כך היה עם ג’ימי קרטר בפרשת בני הערובה בשגרירות. תסריט דומה התרחש בפרשת איראן-קונטראס בתקופת רונלד רייגן. כך היה עם ברק אובמה, דונלד טראמפ וג’ו ביידן.

כל אחד מהם האמין שהוא יצליח במקום שבו קודמיו נכשלו. כל אחד מהם גילה, במוקדם או במאוחר, שהאיראנים משחקים משחק אחר לגמרי.

בוושינגטון חושבים שמשא ומתן הוא מסלול שמוביל להסכם. בטהרן חושבים שמשא ומתן הוא אמצעי לנהל את העימות באמצעים אחרים. מבחינת האמריקנים, הסכם הוא קו הסיום. מבחינת האיראנים, הוא לכל היותר תחנת ביניים - אם בכלל יש צורך להגיע אליה.

פיתרון מול יתרון

בכל פעם ששומעים דיפלומט איראני אומר שהוא "מעוניין בפשרה", כדאי להקשיב גם למשפט הבא. בדרך כלל הוא נשמע בערך כך: "אנחנו באמת רוצים להגיע להסכם… אבל אתם יודעים איך זה… יש אצלנו גורמים קיצוניים, משמרות המהפכה לא יסכימו, המנהיג העליון יתקשה לאשר…".

איזו מקריות מופלאה. כבר יותר מ-40 שנה, בכל פעם שהאמריקנים מבקשים התקדמות, פתאום מופיעים אותם "קיצונים" שצריך לפייס. עוד ויתור קטן, עוד הקלה או מחווה - ורק אז אפשר להמשיך לדבר. מבחינת האיראנים זו אינה תקלה. זו השיטה.

הם מבינים היטב שהאמריקנים שונאים חוסר ודאות, חוששים מהסלמה ומעדיפים תמיד להשאיר דלת פתוחה לעוד סבב שיחות. לכן, הם מקפידים שהדלת הזאת לעולם לא תיסגר - אבל גם לא באמת תיפתח.

גם לאחר העימותים והלחצים שספגה איראן בשנים האחרונות, אין בטהרן תחושת תבוסה. המסר הפנימי של המשטר הוא מסר של עמידות: שרדנו, החזקנו מעמד, ואמריקה עדיין יושבת איתנו לשולחן.  

הלוויתו רבת הרושם של חמינאי חיזקה את המסר ובעיקר את הביטחון העצמי של גורמי הכח האמיתיים במשמרות המהפכה ובראשם האיש הקיצוני ביותר במשטר - אחמד ווחידי.

מבחינת המשטר, עצם העובדה שהמעצמה החזקה בעולם ממשיכה לחפש את הסכמתו היא הישג תודעתי בפני עצמו.

משתזפים במקום להילחם

ובינתיים, הצד השני משדר בעיקר זהירות. במשך שבועות ארוכים  משתזפים כ-5,000 נחתים אמריקנים על סיפון אוניות התקיפה בוקסר וטריפולי.

מנקודת המבט של מבקרי המדיניות האמריקנית, התמונה הזאת מסמלת את הבעיה: עוצמה צבאית אדירה שאינה מתורגמת ליוזמה אסטרטגית ברורה. הרבה כוח, הרבה ציוד, הרבה הצהרות - ובעיקר הרבה המתנה. אפשר כמעט לדמיין גנרל איראני מחייך ושואל: "הם באו לשנות את המציאות או לצבור נקודות במועדון הנוסע המתמיד?".

וכשיריב מזהה היסוס, הוא מסיק מסקנות. במקום להכתיב את הקצב, ארה"ב נדמית לעיתים כמי שמגיבה לקצב שמכתיבה טהרן. במקום ליזום, היא מנסה לנהל את המשבר. במקום לשנות את כללי המשחק, היא שוב מנסה לשפר את תנאי המשחק הקיים. במקום הכרעה - התגוששות.

צריך להגיד ביושר: הפנטגון לא הציג לטראמפ כל תכנית מעשית לאבטחת השייט במצר הורמוז, והחשק של טראמפ לפתוח במערכה אמיתית פחות מה של נבחרת ארגנטינה לנסות ולתקוף בגמר המונדיאל.

וכך, כל סבב מסתיים כמעט באותה נקודה: האמריקנים מאמינים שההסכם נמצא מעבר לפינה, והאיראנים משוכנעים שעוד קצת סבלנות תביא אותם לעמדת פתיחה טובה יותר.

אולי הגיע הזמן שהשאלה בוושינגטון לא תהיה "איזו הצעה חדשה נגיש?", אלא "מדוע אנחנו ממשיכים להניח שהצד השני רואה במו"מ את אותה מטרה שאנחנו רואים?".

כל עוד ארה"ב תמשיך להסתכל על השיחות דרך משקפיים מערביות, היא עלולה להמשיך להחמיץ את נקודת המוצא של הצד שמולה. יש לממשל טראמפ את מלוא הארסנל להכריע את המשטר.

הטלת מצור ימי על עורקי החיים נמל בנדר עבאס ומסוף הנפט באי חארג. 85% מייבוא וייצוא הסחורות האיראניות עובר דרכם, שווי ערך ל-65% מההכנסות האיראניות. בלי צורך ב"רגליים על הקרקע". מצור יממי באמצעות מיקוש וצוללות וכלים נוספים. אין יוצא ואין בא.

צריך גם אורך נשימה ונכונות לספוג פגיעות איראניות - המשאב הזה חסר לאמריקנים ולכן הם ככל הנראה ינסו לסגור הסכם נוסף