המרד המתהווה בחיזבאללה - והמשפחות המיוחסות שנשבעו לנקום

בעיני ישראלים רבים, המילים "השיעים בלבנון" ו"חיזבאללה" כמעט חופפות. לא במקרה: במשך שנים בנה הארגון את מעמדו כמגן השיעים וכמי שמדבר בשמם. אבל גם לאחר עשרות שנות שליטתו, הוא לא הצליח למחוק את אנשי הדת, המשפחות הפוליטיות והפעילים השיעים שסירבו לקבל את מרותו.

המשפחות הללו אינן מחזיקות בנשק או מסוגלות להתמודד כיום כשוות מול חיזבאללה ואמל. כוחן נמצא בשורשים שהן ממשיכות לטפח: שם מוכר, זיכרון ציבורי, קשרים מקומיים ומורשת של התנגדות העוברת מדור לדור. כך הן משמרות תשתית שעשויה, ביום שבו חיזבאללה ייחלש, להפוך מחדש לכוח פוליטי.

נכון, זו אינה תוכנית מסודרת שממתינה במגירה. לרוב, משפחות אלו אינן פועלות יחד, אבל כל עוד ההתנגדות עוברת מאב לבן, היא אינה נעלמת. היא נשמרת עד שייפתח חלון ההזדמנויות לעשות מהלך.

כך קרה במשפחתו של האני פחס. פחס, איש דת ואינטלקטואל שיעי, התנגד להכפפת העדה לפרויקט האיראני ולניסיונו של חיזבאללה לצמצם את הזהות השיעית לנאמנות לארגון אחד. הוא הדגיש כי השיעים הם חלק מלבנון וכי עתידם צריך להיקבע בתוך המדינה. לאחר מותו המשיך בנו, מוסטפא פחס, באותו קו, אך בכלים אחרים. הסמכות הדתית של האב התחלפה בכתיבה העיתונאית והפוליטית של הבן, אך המסר נשמר: חיזבאללה אינו מייצג את כל השיעים ואין לו זכות בלעדית לדבר בשמם.

במשפחת אל-אסעד ההמשכיות בולטת עוד יותר. במשך עשרות שנים הייתה זו אחת ממשפחות ההנהגה החשובות של השיעים בדרום לבנון. ממנה יצאו גם מנהיגים בולטים בעדה, כמו אחמד ביי אל-אסעד ובנו כאמל, יושב ראש הפרלמנט לשעבר. עליית אמל ולאחר מכן חיזבאללה דחקה את המשפחה ממוקדי הכוח, אך לא מחקה את שמה ואת תביעתה להנהגה. אחמד אל-אסעד, בן הדור הבא, ניסה להפוך את המורשת המשפחתית בחזרה לכוח פוליטי. הוא הקים את מפלגת "ההשתייכות הלבנונית", גייס פעילים והתמודד בבחירות כדי להציע לשיעים חלופה אזרחית ולבנונית לחיזבאללה ולאמל.

כאשר חיזבאללה חש מאוים, נבלמו רשימותיו של אל-אסעד, אנשיו התמודדו עם לחצים ואיומים, והוא עצמו קיבל, לדבריו, איומים על חייו. העימות החריף עוד יותר לאחר שהאשים את חיזבאללה באחריות לרצח פעיל מפלגתו, האשם אל-סלמאן. אל-אסעד אף טען כי במהלך מלחמת לבנון השנייה שיגר חיזבאללה רקטות מתוך ביתו הנטוש בדרום לבנון, ובכך הפך אותו למטרה ישראלית. ואכן, הבית הופצץ.

זהו יותר מסיפור על בית שנהרס. הוא ממחיש את המחיר שמשלמים מי שמנסים לבנות חלופה מתוך העדה השיעית. חיזבאללה אינו חייב רק לנצח אותם בקלפי, הוא יכול להקשות עליהם להתארגן, להרתיע את פעיליהם ולהפוך את ההתנגדות למסוכנת ויקרה.

ובכל זאת, המשפחות הללו אינן נעלמות. הבן הממשיך את דרכו של אביו יורש לא רק את היריבים ואת המחיר ששילם הדור הקודם, אלא גם את שמו, את קשריו ואת ניסיונו. הוא אינו נדרש להתחיל מאפס.

המשפחות הללו אינן עומדות להפיל את חיזבאללה מחר בבוקר, אך הן עשויות להיות חשובות ביום שאחריו. אם הארגון ייחלש, הזירה השיעית לא תישאר ריקה. מי שיגיע אליה עם שם מוכר, קשרים מקומיים ושורשים בני עשרות שנים יוכל לפעול מהר יותר ממפלגה חדשה שתוקם מאפס.

חיזבאללה ואמל הצליחו לדחוק את המשפחות הללו לשוליים, אך לא לעקור את שורשיהן. הן ממשיכות לשמר את האפשרות לקיומה של הנהגה שיעית אחרת. כשהרגע הפוליטי המתאים יגיע, דווקא השורשים הללו עשויים לאפשר להן לעשות את המהלך שחיזבאללה ניסה במשך שנים למנוע.