הקרנבל נגמר. אירוע התעמולה הלאומנית הגדול ביותר שידעה איראן בעשורים האחרונים הגיע לסיומו בסוף השבוע שעבר, והקהל הגדול התפזר.
גם תעמולת המשטר, ששטפה והציפה את הרשת בהצגתה אינסוף זוויות של המונים ברחובות, נרגעה ופינתה את מקומה לקולות אותנטיים יותר - קולו של דור הצעירים שחי ברשת. אלו אותם צעירים שאיבדו עשרות אלפי חברים ובני משפחה בטבח המשטר בינואר, שקולם החל שוב לפלס את דרכו אל קדמת הרשת. והם כועסים.
במהלך שבוע תהלוכת הקבורה, בלט בהיעדרו המנהיג החדש המומלך של איראן - מוג'תבא, בנו של המנהיג המנוח, שנהרג ביומה הראשון של מלחמת שאגת הארי. גם היום, יותר מארבעה חודשים לאחר מות אביו, לא נצפה זה בגופו, למעט גזיר קרטון מגוחך שעטה את פניו של הבן כשפרח מקשט את תמונתו. ובשעה שהציבור הגדול באיראן המתין בסבלנות לדבריו של המנהיג בהלוויית אביו או לאחריה וטרם זכה לכך, עולה השאלה עד כמה יוכל המשטר באיראן להמשיך לכחש בנתיניו, ויותר מכך - עד כמה יסכים העם האיראני לבלוע את השקר על מנהיג הצללים החדש.
לרוב האיראנים שעימם אני עומדת בקשר הדבר די ברור: הבן חלף מן העולם כמו אביו, ונראה כי משמרות המהפכה - הגוף שנוצר כדי להגן על מנגנון השלטון של חכמי הדת באיראן - הבינו כי כעת ידם על העליונה בניהול המדינה. מכאן שיעשו הכל כדי להמשיך את ההצגה, ולהראות כי המדינה ומוסדותיה נמצאים בתפקוד מלא.
אך אני מכירה מקרוב את המנטליות האיראנית, ומדובר בעם המאופיין בחשיבה עצמאית ובחשדנות. או אם לומר זאת בפשטות: האיראנים לא פראיירים. רמת החשדנות המוכרת לנו ביחסם למערב תקפה גם פנימה.
עם תום ההצגה ירדה האופוריה. תומכי המשטר הנלהבים שבו לביתם הדל, למשכורתם הנשחקת (אם בכלל), לשגרה השוחקת והעלובה ולעתיד הלא צפוי, נוכח המלחמה המרחפת מעל ראשם כשאין מנהיג נבחר אמיתי.
כעת, כ־90 מיליון אזרחי איראן משני קצות המתרס יצטרכו בקרוב להכריע אם הם נותנים ידם למשטר רצחני מסוג שטרם נראה כמוהו על אדמת איראן - צבאי, טכנוקרטי, סמי־דתי - שיעשה הכל כדי לשמור על כוחו, או לצאת ולהיאבק עבור עתיד טוב יותר שמשרת את טובת האזרחים.
באיראן חיים אלו לצד אלו מתנגדי המשטר שדורשים שינוי, ואוכלוסייה מסורתית, דתית יותר באופייה, שתומכת באופן נחרץ בשלטון ובחוכמת המנהיג העליון.
השעון מתקתק לאחור. החוזה החברתי בין העם למשטר באיראן מעולם לא היה שביר יותר. כשתומכי המשטר והמתנגדים לו יבינו שהמדינה מנוהלת על ידי רוחות רפאים ואינטרסים צבאיים, חטיפת השלטון אולי תושלם - אך הלגיטימיות שלו תתרסק. הכתובת כבר על הקיר, והשאלה היא לא אם הרחוב יגיב, אלא באיזו עוצמה.
הכותבת היא חוקרת עצמאית, פרשנית ומרצה, המתמחה בהבנת הרחוב האיראני ותהליכי מחאה אזרחיים מאז המהפכה ועד היום
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו