בין דיפלומטיה מעורפלת ללחץ מתמשך: האסטרטגיה האמריקנית מעוררת סימני שאלה

ביום שישי אמר הנשיא טראמפ כי תכונס ישיבה של הצוות הביטחוני כדי לקבל החלטה בנוגע ל"הסכם" שהושג כביכול במשא ומתן. בשבת בבוקר התברר כי הנשיא טראמפ שוב - מעניין, שוב - לא קיבל החלטה. בינתיים הוא פועל נכון, מבחינת ישראל ומבחינת תומכיו הנצים, שמבקשים לראות פעולה באיראן. השאלה היא כיצד יש לפרש את חוסר ההכרעה של טראמפ בסוגיית המשא ומתן.

לא זכור משא ומתן דומה בעבר: כל כמה שעות מתפרסמת הדלפה, מודיעים כי הושג הסכם - למעט סוגיות כמו פתיחת מצרי הורמוז, הוצאת החומר המועשר מגבולות איראן ועוד כמה נושאים "שוליים", כגון הזרמת עשרות מיליארדי דולרים למימון משמרות המהפכה.

במקרה הטוב - וגם זה אינו מחמיא במיוחד - ניתן להשוות את המשא ומתן שמנהלים שליחיו של טראמפ עם הנציגים האיראנים למשא ומתן שניהלו בזמנו אולמרט וציפי לבני עם צוותו של אבו מאזן (מחמוד עבאס). לרגע נדמה היה שהם נוגעים בשלום: השניים הציעו את הוויתורים הגדולים ביותר בתולדות הציונות, אך אבו מאזן נעלם מבלי להשאיר תשובה. זה היה אותו "שלום" שבמסגרתו אמור היה לעבור, כחלק מחילופי שטחים, גם שטח נוסף באזור רגיש פחות מבחינה ביטחונית - רצועת עזה, כך שהגבול עם "חמאסטאן" היה מגיע עד לגדר נחל עוז, שגם כך נמצאת במרחק קצר.

האיראנים מצטיירים כמי שמנצלים את המשא ומתן לצורכי לוחמה פסיכולוגית, תוך שימוש בפלטפורמות כמו הניו יורק טיימס ו"אקסיוס". הביקורת על מה שמוצג כהסכם מתגבש חריפה מאוד. במקביל, משמרות המהפכה מתכננים להחריף את הדיכוי הפנימי ולהגביר את התקיפות באזור, בעוד שארה"ב מציעה הקצאת כספים בהיקף נרחב. בנוסף, היא מקדמת פתיחה של מצר הורמוז והסרת המצור עוד לפני שהושגה התחייבות ברורה בנוגע לפרויקט הגרעין ולחומר המועשר. התמונה הכוללת נראית מבולבלת ומעורפלת.

מבחינת ישראל, המיקוד הוא בשימור ההישגים של מבצעי "עם כלביא" ו"שאגת הארי". בנקודה זו בולטים שני מקורות: יו"ר רפא"ל, ד"ר יובל שטייניץ, אמר לפני כשבועיים בהרצאה בפני נציגים זרים בכירים כי ישראל הרחיקה את איראן כשנתיים עד ארבע שנים מהשגת פצצה. בתקופת ההסכם המכונה JCPOA, שנחתם בידי הנשיא לשעבר ברק אובמה, עמד המרחק על כשנה, ובסמוך למבצע "עם כלביא" כבר הצטמצם לשבועות. גם הרמטכ"ל, רא"ל אייל זמיר, ציין בשבוע שעבר בטקס קבלת מטוס התדלוק "גדעון" כי "הסגנו את תוכנית הגרעין האיראנית בשנים לאחור". במונחים מסוימים, ארבע שנים הן פרק זמן משמעותי: כל ניסיון איראני לקצר את הטווח כרוך בסיכון מבחינתם.

בשלב זה איראן רחוקה מלהיות מדינת סף. הסכם שיישמר את המצב הקיים עשוי להיחשב חיובי מבחינת ישראל, אף שהפלת המשטר עדיפה. בהיעדר ודאות לגבי שינוי משטרי, המשך המצב הנוכחי - הכולל הידוק הסנקציות והימנעות מהסכם, נתפס כאופציה מועדפת.

בטקטיקת המשא ומתן הנוכחית של טראמפ, המצור נמשך, ומשמרות המהפכה מאבדים מדי כמה ימים בסיסי טילים נוספים במפרץ וסירות נפץ. איראן מתקרבת בהדרגה לכאוס כלכלי. מנגד, בשוק האנרגיה לא נרשם לחץ משמעותי, ומחיר חבית נפט ירד אל מתחת ל-90 דולר. במקביל, ישראל מנהלת, באמצעות קציני צה"ל בכירים, שיח בוושינגטון מול הצבא הלבנוני, מה שמבסס את ההבחנה שלפיה היחסים בין ישראל ללבנון מהווים זירה נפרדת מההתנהלות בין ארה"ב לאיראן בסוגיות מצר הורמוז והגרעין.