משחקים באש: משטר האייתוללות מנסה לשדר עוצמה, אך מכשיר את המרד הבא

תשכחו מהפרשנויות על המאזן הגיאופוליטי, על המצור, על המלחמה כן או לא או על האיום הגרעיני. אם אתם רוצים להבין מה באמת עובר על המשטר בטהרן בימים אלו, פשוט תדליקו טלוויזיה וצפו בשידורים הישירים של הטלוויזיה הממלכתית. שידורי הטלוויזיה הממלכתית האיראנית, כמובן.

השבוע באיראן נחשפנו למציאות משודרת שהיא לא פחות ממופע אימים של פאניקה, שהופך את האולפנים הממלכתיים למטווחים ואת המדרכות בטהרן למגרשי משחקים מסוכנים.

תארו לעצמכם את התרחיש הבא: אתם פותחים את הערוץ הממלכתי כדי להתעדכן בחדשות, ומוצאים מגיש חדשות המניח את הדפים בצד ומקבל הדרכה מקצה לקצה מאיש כוחות הביטחון, שמדגים פירוק והרכבה של נשק בשידור חי. וכדי לוודא שאיש לא יירדם מול המסך, הוא גם מוסיף ירייה לחלל האולפן.

אם זה נשמע לכם כמו פארודיה על שלטון צבאי, תחשבו שוב - זוהי המציאות החדשה באיראן של מאי 2026. במקביל, בכיכרות מרכזיות בעיר מוצבים דוכני הסברה שבהם נשים צעירות בצ'אדור לומדות איך להפעיל כלי נשק אוטומטיים, כאילו מדובר בחוג יצירה מקומי.

אשליה של שליטה בנרטיב

אבל מתחת למעטה ה"פטריוטיזם" האלים הזה, מסתתרת מציאות אחרת לגמרי. בעוד המשטר מתאמץ לשדר עוצמה, אזרחי המדינה עדיין נמצאים תחת מצור תקשורתי - האינטרנט חסום, הגישה לעולם החיצון מוגבלת, והניסיון של האייתוללות לשלוט בנרטיב כמעט טוטאלי. הם חושבים שאם הם ינתקו את ה-Wi-Fi של האזרחים, הם יצליחו להשתיק את הביקורת. הם טועים.

כי גם כשהאינטרנט חסום באופן רשמי, הרשתות החברתיות הזרות או האופוזיציונריות מתמלאות בתיעודים שמספרים סיפור אחר, והרשת שוב מוצפת בשימוש חוזר ומתוחכם בתיעודי המחאות מינואר האחרון. שוב ושוב רואים את אותם רגעים שבהם המונים יצאו לרחובות, שרפו סמלי שלטון והבהירו למשמרות המהפכה שהם לא מפחדים. שוב ושוב נחשפת האכזריות של המשטר כלפי אזרחיו עם תמונות של פצועים, הרוגים ולוויות.

גם סיפורם של המוצאים להורג מהדהד בעוצמה ברשת. החיבור הזה בין העבר הקרוב לבין מופעי הנשק של ההווה הוא אצבע בעין של המשטר. הוא מזכיר לכולם שהשנאה לא נעלמה, היא רק מחכה לרגע הנכון.

הסכנה שבחימוש האזרחים

כאן אנחנו מגיעים לנקודה הכואבת: הניסיון של המשטר לחמש את המרחב הציבורי, או ללמד את האוכלוסייה הכללית להגן על עצמה באמצעות נשק חם מפני פלישת האויב הזר, הוא הימור מסוכן שיכול לעלות לו ביוקר. כשהמשטר דוחף את הנשק לידי האזרחים, ובתוכם גם נשים וילדים לקדמת הבמה, הוא מנרמל את האלימות כפתרון לגיטימי. בתוך חברה מקוטבת שבה דור ה-Z מתעב את ההנהגה המיושנת, המרחק בין "תצוגת תכלית" לבין עימות אלים ברחובות הוא קצר להחריד.

ההיסטוריה מלמדת שכשמשטרים אוטוריטריים מרגישים שהקרקע רועדת תחת רגליהם, הם נלחצים ומנסים להוכיח שהם שולטים בכוח ובנשק. הם מניפים את הרובים מול המצלמות כי אין להם שום דבר אחר להציע - לא כלכלה, לא חופש ולא תקווה. אולם בטווח הארוך, ההצגה הזו היא חרב פיפיות. היא לא רק מפחידה את האזרחים; היא מאחדת אותם נגד האלימות המופנית כלפיהם.

אם המשטר ימשיך להוציא את הנשק מהמחסנים לרחובות, הוא עלול לגלות בדרך הקשה שבתהליך הפיכת הציבור ל"חיילים", הוא יצר לעצמו צבא של מתנגדים. מלחמת אזרחים היא לא תרחיש דמיוני במדינה גדולה ומורכבת כל כך כמו איראן - מדינה שבה הנשק נמצא בכל פינת רחוב והזעם מצטבר מתחת לפני השטח. ייתכן שהמשטר באיראן מכוון לשליטה בנרטיב, אבל בלי לשים לב, הוא מכין את הרקע לפרק האחרון של שלטונו.

דנה שמח היא חוקרת ומרצה על קול מחאת האזרחים ודור ה-Z באיראן מאז המהפכה ועד היום.