אם אכן הדיווח באל ג'זירא על פרטי ההצעה האירנית האחרונה נכון, הדבר מעיד על עוד צעדי ויתור של איראן ועל כך שהלחץ הכלכלי בהחלט עובד. עובד משמעו, הפסקת תשלום המשכורות לרוב עובדי המדינה וגם לחיילי צבא איראן, כפי שאישר היום שר האוצר האמריקני סקוט בסנט, אבטחלה המגיעה לעשרות אחוזים וגל פיטורים רחב, מגזר עצמאי שכמעט וחוסל לגמרי, מחירי מוצרו יסוד העולים בכל יום והתקרבות מסוכנת לחדלות פירעון של מדינה.
ועם זה איראן עדיין מעלה דרישות שהאמריקנים יתקשו לקבל ובהן ההתחייבות להפסקת הלחימה והסגת הכוחות ותשלום פיצויים לאיראן על נזקי המלחמה.
איראן מסווה את ההתקפלות בהדרגתיות. כלומר, היא ירדה מהדרישה של הסרת המצור הימי כתנאי סף לפתיחת השיחות ומקבלת את ההקבלה, הדרישה האמריקנית לפתיחת הורמוז גם מהצד שלה ובאופן הדרגתי מתואם.
ההצעה דוחה את הטיפול באורניום לשלב השני לאחר שארה"ב תסכים להפסקה מלאה של הלוחמה ולאחר פתיחת הורמוז, המצור שחונק אותה כלכלית. כלומר סדר העדיפויות שלה ברור, קודם הסרת המצור שהוא בעצם המהלך האמיתי היעיל המסכן את המשטר, ואחר כך גרעין. כדי לתת לזה לעבור טוב בגרון האמריקני איראן נותת הצעה שמתקרבת עוד לדרישות האמריקניות. בפועל, הסכמה להפסקת ההעשרה לטווח זמן ארוך (10-20 שנה) ואחר כך העשרה רק לצרכים אזרחיים. בין השורות יש גם הסכמה למסירת האורניום המועשר למדינה שלישית, סעיף שהדרג המדיני באיראן כבר הסכים לו ומשמרות המהפכה בסבב האחרום בפקיסטאן בלמו.איראן מסרבת לדרישה האמריקנית להשמדת מתקני הגרעין וככל הנראה כאן תהיה פשרה של השמדה של חלק מהם ופיקוח הדוק על היתר.
גם בשלב הזה ההיבט הכלכלי הוא סעיף עיקרי מבחינת איראן, שוב עדות ליעילות העיצומים והמצור. איראן דורשת מנגנון מהיר ויעיל של הסרת העיצומים שהוטלו עליה, באופו מקביל ומדורג להסכמות בסוגיית הגרעין.
בנושאים האחרים איראן שבה ודורשת איחוד גזרות, כלומר הפסקה מלאה של התקיפות הישראליות בלבנון וערובות בינלאומיות לאי חידושן. הדרישות האמריקניות בעניין הטילים והסיוע לארגוני הטרור הנסמכים, נענות בהצעה איראנית שעלתה גם קודם "דיאלוג אסטרטגי" של מדינות האזור כדי להגיע להסכמות ולהקמת גוף אזורי בטחוני. גם כאן האמריקנים לא יסתפקו בכך, ובוודאי לא ישראל ומדינות המפרץ.
ועם זה תגובת נשיא ארצות הברית טראמפ מאמש ולפיה הוא "יבחן" את ההצעה, כלומר לא דחיה על הסף, מעידה שגם הוא רואה את ההליכה לאחור מצד איראן, והצפי לכן הוא המשך המגעים להבאה להתקפלות נוספת, במקביל להמשך הלחץ הכלכלי, המצור הימי והעיצומים.
באיראן בינתיים הלחץ גובר והולך. עודד עילם, ראש חטיבת הפח"ע לשבר במוסד, וכיום חוקר במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון, אומר כי שילוב של לחץ כלכלי יעיל, חשש מהתפרצות פנימית ואי-ודאות פוליטית מערערים את היציבות של טהראן. זו הסיבה לדבריו שהמשטר כבר נערך לתרחיש של מחאה רחבה כולל פריסת כוחות עילית ברחובות, והבאת כוחות שיעים זרים לסיוע. לדבריו ההיסטוריה מראה שזה הרגע המסוכן ביותר: כשהחיילים עצמם כבר לא מצליחים לפרנס את משפחותיהם. ועדיין, בטהראן לא ממהרים להיכנע. ההנהגה מאמינה ש"כלכלת התנגדות" ושליטה בכוח יספיקו כדי לשרוד, גם במחיר כבד. השאלה הגדולה היא לא אם יש לחץ, אלא מתי הוא יתפוצץ.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו