שעת שיא: לארה"ב אסור להפסיק את המצור על איראן

התקיפות שפגעו קשות בתעשיות הפטרוכימיה והפלדה של איראן מאז אמצע מארס, בצירוף המצור הימי האמריקני שנכנס לתוקף ב-13 באפריל, הגבירו משמעותית את הלחץ על טהרן. התקיפות התעשייתיות מרוקנות בהדרגה את בסיס ההכנסות של המשטר שאינן מבוססות על נפט, ואת יכולותיו הדו־שימושיות. המצור, הלכה למעשה, מנתק את עורק המזומנים למשטר. כעת, מוטלת על וושינגטון המשימה להבטיח שהלחץ לא יוקל לפני שישלים את מלאכתו.

כדאי להתחיל בפטרוכימיה, משום שבה מעוגן המודל הכלכלי שבנה המשטר לאחר הטלת הסנקציות, והוא למעשה החשוף ביותר. התעשייה הפטרוכימית של איראן היא השנייה בגודלה במזרח התיכון, עם כושר ייצור של קרוב ל־96 מיליון טון והכנסות יצוא שנתיות של בין 13 ל־17 מיליארד דולר. זה היה קו היצוא המצליח והעמיד ביותר שהמשטר הצליח לשמר לאחר עשור של סנקציות, והוא גם מזין תעשיות המשך.

תקיפת תעשיית הנפט

שלושה גלי תקיפה פגעו בתעשייה: התקיפה ב־18 במארס על מתחם העיבוד בעסלויה, המקושר לשדה הגז דרום פארס, שהשביתה עיבוד של כ־100 מיליון מטרים מעוקבים של גז ביום; תקיפה ב־4 באפריל, שהחריבה שמונה מתוך 20 מפעלים באזור התעשייה מהשאהר, מתחם שהושקעו בו 30 מיליארד דולר; ותקיפה נוספת ב־6 באפריל בעסלויה, נגד המתקן האחראי לכמחצית מתפוקת הפטרוכימיה של איראן.

התקשורת של המשטר אישרה כי יצוא הפטרוכימיה נעצר לאחר 6 באפריל. ייתכן שהערכתו של שר הביטחון ישראל כ"ץ, שלפיה שתי התקיפות בעסלויה גרעו 85% מהיצוא הפטרוכימי של איראן - מוגזמת, אך כיוון העניינים ברור לחלוטין.

היעד: תעשיות הפלדה

לתעשיית הפלדה האיראנית יש משקל נמוך יותר במונחי מטבע חוץ: מדובר בחמישה עד שבעה מיליארד דולר בשנה מכ־11 מיליון טונות של יצוא, אך ההשבתות במובארכה באספהאן ובחברת Khuzestan Steel הוציאו משימוש את שני המתקנים האחראים לכמחצית מהתפוקה הלאומית של המשטר, לאחר שדורגה במקום העשירי בעולם עם 31.4 מיליון טון ב־2024. בחברת Khuzestan Steel מעריכים כי חידוש הפעילות יימשך בין שישה חודשים לשנה. במובארכה נמסר כי המשך הפעילות "אינו אפשרי". הפלדה משמשת גם חומר גלם בתעשיית הטילים והכטב"מים של איראן, כך שהתקיפות פוגעות במשטר גם מבחינה כלכלית, גם תעשייתית וגם ביטחונית.

לנכסים הללו יש מאפיין מבני משותף: משמרות המהפכה - בין אם באופן ישיר באמצעות חאתם אל־אנביה (הפיקוד המרכזי) ובין אם בעקיפין דרך רשת של חברות אחזקה. המשמרות אחראים למחצית מיצוא הנפט של איראן ונשענים על אותו בסיס תעשייתי גם לצורכי שימוש פנים, וגם למימון פעילותם מחוץ לאיראן.

הסנקציות אולי פגעו באמצעים האלו במשך עשור, אך התקיפות שוחקות את הנכסים הפיזיים שיצרו אותם מלכתחילה. המצור חונק כעת את מה שנשאר. הנפט מממן כ־45% מתקציב הממשלה באיראן. במארס ובתחילת אפריל ייצאה איראן כ־1.7 מיליון חביות ביום, ש־98% מהן יועדו לסין. נקודת האיזון התקציבית המשתמעת מנתוני קרן המטבע הבינלאומית עומדת על בין 121 ל־124 דולר לחבית, בעוד בתי הזיקוק הסיניים משלמים סביב ה־60 דולר.

עוד לפני 13 באפריל איראן כבר פעלה בגירעון: הריאל נסחר סביב 1.5 מיליון לדולר, האינפלציה הכללית עומדת על 47.5%, ואינפלציית המזון על יותר מ־100%. הבנק המרכזי הצהיר כי התאוששות כלכלית מלאה תארך כ־12 שנים גם ללא המשך לחץ הסנקציות. אך יש לציין שזו תחזית שאינה מביאה בחשבון מצור פעיל, שלא לדבר על מערכה אווירית.

שאלת המדיניות כעת היא שאלה של מחויבות: המצור האמריקני חייב להימשך זמן רב יותר מהרצון של המשטר להמשיך להתנגד. הקלה מוקדמת במצור תחליף מנוף הכרעה קריטי בוויתורים שניתן להפוך, והקריסה הפיסקלית של המשטר היא נכס שחייבים למצות, ולא מטרד שצריך לנהל. יש לאכוף סנקציות משניות על בנקים סיניים, מפעילי נמלים ובעלי מכליות, ולא רק לאיים בהן.

צי הצללים הנושא דגל מלזי נשען על מספר קטן של גופים שאפשר לזהותם, וחשיפתם למערכת הפיננסית האמריקנית היא אמיתית. יש לחסום מראש כל מימון לשיקום מכל מקור שהוא, ולהתנות אותו בשינויים פוליטיים ולא בהפסקת אש.

הון שיזרום לאיראן יסייע לשיקום

הון שיזרום לטהרן לפני כל שינוי משטרי, ישקם למעשה את הנכסים שהמערכה הזו פגעה בהם, ולכן יש ללחוץ על אירופה, יפן, דרום קוריאה ומדינות המפרץ להעמיק את הבידוד באמצעות פיקוח יצוא מתואם, הקפאת נכסים של רשתות מסחר הקשורות למשמרות המהפכה, והדרת בנקים איראניים ממערכות הבנקאות הבינלאומיות.

יש ללחוץ על אירופה, יפן, דרום קוריאה ומדינות המפרץ להעמיק את הבידוד באמצעות פיקוח יצוא מתואם, הקפאת נכסים של רשתות מסחר הקשורות למשמרות המהפכה, והדרת בנקים איראניים ממערכות הבנקאות הבינלאומיות

על וושינגטון לפעול גם לחניקת עורקי המימון של המשטר שהם לא תעשיית הנפט: רשתות סליקה בקריפטו, ערוצי חוואלה (מערכות בלתי־פורמליות של העברת כספים) הקשורים לבנקים בעיראק ובטורקיה, וחברות קש בעומאן ובאיחוד האמירויות שממשיכות לעבד עסקאות מסחר של משמרות המהפכה.

נדרש אומץ אמריקני

התנאים לקריסת המשטר מצטברים כבר שנים ארוכות, דרך גלי המחאה של 2017, 2019, 2022 ודצמבר 2025, דרך קריסת הריאל האיראני, ודרך ריסוק שלוחיה האזוריים של איראן. מה שעשתה המלחמה הוא לדחוס את כל התנאים הללו לרגע אחד. השאלה המעשית איננה עוד אם הרפובליקה האסלאמית מסוגלת לשרוד את הלחץ הכלכלי - השאלה היא אם לוושינגטון יש המשמעת והמחויבות להתמיד בלחץ הזה גם מעבר לנקודה שממנה המשטר כבר לא יוכל להתאושש. מצור חלש, משטר סנקציות שאינו נאכף, הסכם כמו הסכם הגרעין של 2015 או חבילות שיקום, יבזבזו את מנוף הלחץ הכלכלי המשמעותי ביותר שהיה לארה"ב על טהרן זה 47 שנה, וישאירו את המשטר על כנו ואף בתהליך התאוששות לקראת הסבב הבא.

העם האיראני מוכן כבר זמן רב לשלטון אחר. השאלה כעת היא אם יש לוושינגטון האומץ לאפשר לתנאים הכלכליים להוביל לשינוי הזה.