יביא שלום בלבנון? ג'וזף עאון איננו אנוואר סאדאת שאנחנו מדמיינים

נשיא לבנון ג'וזף עאון הפך לאחרונה לאיש השעה. בישראל ובארה"ב יש מי שמתארים אותו כתקווה לשלום. אנוואר סאדאת לבנוני שישחה נגד הזרם ויחתום על הסכם היסטורי בין המדינות. בוושינגטון כבר הזמינו אותו לבית הלבן וחולמים על מפגש או שיחה בינו לבין רה"מ בנימין נתניהו. פריצת דרך מדינית שממשל טראמפ ישמח לקחת עליה קרדיט ולחגוג בראש חוצות. עאון עצמו מעניק מרחב די גדול לדימוי הזה. בנאומו בסוף השבוע הוא הבטיח שיגיע לכל מקום בעולם כדי לשרת את האינטרסים של ארצו. "לבנון", אמר הנשיא, "היא סירה שיש לנווט בחוכמה לחוף מבטחים. אחרת, נטבע כולנו יחד".

האופטימיות מובנת. זמן רב חלף מאז שנשיא לבנוני דיבר כך. אבל מבט לעברו של עאון מגלה תמונה מורכבת יותר. מפקד הצבא הלבנוני בדימוס הוא תלמידו הרוחני של הנשיא הקודם מישל עאון (שבעצמו עמד בראש הצבא). תחתיו הוא שירת כמפקד ביחידת הקומנדו במלחמת האזרחים עד שמישל נאלץ לצאת לגלות בצרפת. את עבודת התזה שלו בלימודי לשון ערבית, ג'וזף הצעיר הקדיש לנאומיו של הגנרל הנערץ עליו, והגדיר אותם כייצוג ל"התנהלות פרגמטית" בצבא. מישל עאון עצמו הוכיח עד כמה הוא "פרגמטי" (יש שיגידו, הפכפך) לאחר ששב מהגלות. למרות מאבקו בכיבוש של סוריה, לאחר שכוחותיה עזבו את לבנון והותר לו לחזור, הוא חבר לברית הפרו-סורית ונטש את הברית הפרו-מערבית.

ג'וזף עאון איננו בהכרח היריב האולטימטיבי של חיזבאללה, כפי שחלקנו מדמיינים. למעשה, הוא נבחר לתפקיד כמועמד של פשרה בין המחנות בפרלמנט הלבנוני וכמי שהצטיין באי מעורבות בעימותים עם הציבורים השונים במדינה. הדרישות שהציג לקראת מו"מ אפשרי עם ישראל, חופפות במידת מה לדרישותיו של חיזבאללה: ביסוס הפסקת האש, נסיגה מדרום לבנון, הסכם לשחרור עצורי חיזבאללה, חזרת המפונים ותהליך שיקום. המחלוקת הקשה היא על הדרך. בקיצור, עאון מעוניין במסלול האמריקני מהסיבה הפשוטה שזה האמצעי הכי יעיל מבחינתו לכפות נסיגה על ישראל.

בחיזבאללה כמובן מתנגדים לכך, ואף משמיעים איומים כלפי עאון. רק לאחרונה אחד מבכירי הארגון אמר בלעג: "הוא לא חשוב יותר מאנוואר סאדאת", הנשיא המצרי שחתם על הסכם שלום ונרצח על ידי מתנקש. מבחינתם, צריך לנהוג באותה דרך שהובילה בעבר לנסיגה של צה"ל: טרור נגד ישראל. לשיטתו של עאון ותומכיו, הגישה הזו נכשלה לחלוטין ודרדרה את המדינה לתהום. כמו גורמים אחרים באזור, הם מבינים שאת ישראל לא ניתן להכריע בשדות הקרב, אבל בזירה הדיפלומטית היא סובלת מחוסר עקביות במדיניות החוץ והביטחון, כפופה לארה"ב ולא פעם נאלצת להישמע לתכתיביו של הבית הלבן.

מבחינת ישראל, אין דבר רע בחתירה להסכם עם לבנון, בתנאי שזה יעסוק גם בגורמי העומק לסכסוך בין המדינות. לא די להסדיר את סוגיית הגבול היבשתי ולהסתפק בהסכם רזה וטקטי במהותו, כפי שנראה שג'וזף עאון חותר לו. הסכם כזה אולי יהיה הרבה יותר פשוט מבחינתו ויחסוך ממנו מאמץ. אבל בטווח הארוך, העימות בין המדינות יתחדש. לכן הסכם עתידי צריך להתלוות להבנות בנוגע לשלושה נושאים אסטרטגיים לפחות: 1. פירוק הנשק של חיזבאללה וארגוני טרור אחרים. 2. חיזוק וייעול של הצבא הלבנוני, כולל הדחת מפקדים סוררים. 3. פירוק מחנות פלסטיניים שמהווים אכסניה לגורמי טרור.

בנוגע לסעיף השלישי, ייתכן שתימצא אוזן קשבת אצל עאון. בתור מי שגדל בכפר עאישיה בדרום לבנון, הוא זוכר היטב את הטבח שבוצע בתושביו ב-1976. את הטבח ההוא ביצעו מחבלי אש"ף וארגון פלסטיני פרו-סורי נוסף. באחד מראיונותיו, עאון גילה שאירוע זה דחף אותו להתגייס לצבא הלבנוני כדי להגן על עמו. אם יש מישהו בהנהגה הלבנונית שמבין את הסכנה של ארגוני הטרור הפלסטיניים במדינה, הרי שזה הנשיא. לישראל כדאי לנצל את העובדה הזו ולדחוף לפתרון אחד משורשי הסכסוך עם לבנון. אל לישראל להתפתות להסכם רזה ולהצהרות גרנדיוזיות על שלום, שלא ממש מתיישרות עם המציאות.