"ארה"ב מאיצה בשלטונות לבנון להסכים לנורמליזציה - בשם אחר", בישרה הכותרת ב"מעריב". היה זה בינואר 1983, והמו"מ שהתנהל בין ישראל ללבנון היה בעיצומו. משלחות מהמדינות נפגשו ודנו בסיום המלחמה ובהסדרת היחסים לאחר הפלישה הישראלית לארץ הארזים ביוני 1982. ב־17 במאי 1983, כחצי שנה לאחר שהחל המו"מ, נחתם הסכם ביטחוני היסטורי בין ישראל ללבנון בחסות ארה"ב. אבל ההסכם לא החזיק מעמד, ובוטל על ידי לבנון במארס 1984.
חאפז אל־אסד התנגד באופן נחרץ למהלך והפעיל לחץ לבטל את ההסכם; השיעים, הדרוזים והפלסטינים, שהתנגדו אף הם, פתחו במחאות ובמהומות וטענו ל"כניעה" לבנונית לישראל. התנגדות נוספת נרשמה מצד מדינות ערב, שלא ראו בעין יפה את ההכרה בישראל.
המו"מ בין ישראל ללבנון משקף דינמיקה אזורית מורכבת, המזכירה במובנים רבים את כישלון הסכם 17 במאי. 43 שנים לאחר מכן, גם עכשיו ניתן לומר כי לא מדובר רק בשתי מדינות המנסות להגיע להסדר, אלא בזירה בעלת מספר רב של שחקנים שחותרים להגשים את האינטרסים שלהם על חשבון הצד האחר.
כשם שבעבר היתה סוריה הגורם המרכזי שטרפד את האפשרות ליחסים תקינים בין ישראל ללבנון, היום זו איראן שממלאת תפקיד דומה. מבחינתה, קריסת המו"מ הישראלי־לבנוני משרתת שני יעדים מרכזיים: שימור מעמדה והשפעתה בלבנון, וכן ביסוס מעמדה כשחקן מפתח שיוכל לשלב את לבנון בהסדר הפסקת אש במסגרת המגעים עם האמריקנים.
אולם הגורם המרכזי המערער על עצם קיום המו"מ הוא חיזבאללה. הארגון אינו רואה בתהליך הדיפלומטי הזדמנות, אלא איום ישיר על מעמדו. מבחינתו, כל הידברות עם ישראל נתפסת ככניעה וכסטייה מעקרון ההתנגדות. "ההתנגדות נמשכת עד הנשימה האחרונה", אמר מזכ"ל חיזבאללה נעים קאסם בנאום לפני חמישה ימים, והדגיש "לא נקבל חזרה אל המצב הקודם (שמחליש את חיזבאללה - י"ב), ואנו קוראים למקבלי ההחלטות להפסיק את הוויתורים הבלתי מוצדקים". אל קאסם הצטרף גם מחמוד קמאטי, סגן יו"ר המועצה המדינית של הארגון, שאיים כי בסיום המלחמה "צונאמי עממי ישטוף את הממשלה הנוכחית ואת חטאיה".
עד מהרה לחץ הגיע גם מהרחוב. תומכי חיזבאללה ואמל הצטרפו לאווירה המאיימת ומחו נגד "הכניעה לאויב הציוני". אמנם הארגונים התנערו מההפגנות וקראו להימנע מפילוג, אבל מתוך הלאו נשמע ההן המאיים - הצמרת הפוליטית של העדה השיעית מפעילה לחץ ממשי על המערכת הפוליטית, מאשימה אותה בבגידה ורומזת בבירור לאפשרות של עימות פנימי. בכך חיזבאללה מאותת כי כל הסדר שלא יביא בחשבון את כוחו הצבאי והפוליטי - לא יוכל להתממש.
פער עצום
בתנאים הללו מתמודדת ממשלת לבנון עם שני אתגרים: האחד, רצון להפסיק את המלחמה והמשבר החברתי־פוליטי שנגרם בעקבותיה. השני - היא מנסה, לראשונה זה שנים, לאתגר את מונופול הכוח של חיזבאללה באמצעות שורה של החלטות שישיבו לה את ריבונותה ויובילו לפירוק מנשק.
אלא שהפער בין השאיפות הללו למציאות הפוליטית־ביטחונית בלבנון הוא עצום. צבא לבנון לא שווה כוח לחיזבאללה כדי שניתן יהיה ליישם את מדיניות הממשלה, והחברה הלבנונית עצמה מפוצלת ביחס לשאלת היחסים עם ישראל ואף למעמדו של חיזבאללה בחברה ובפוליטיקה המקומית. במובן זה, המו"מ הוא לא רק מהלך חיצוני המתנהל מול ישראל, אלא גם מאבק פנימי על דמותה של לבנון.
מכאן נגזרים סיכויי הצלחת המו"מ, והם מוגבלים למדי, בלשון המעטה. כל הסדר יציב מחייב, לכל הפחות, הסכמה שבשתיקה של חיזבאללה (והפטרון האיראני), או לחלופין החלשה משמעותית שלו - שני תנאים שלא מתקיימים כיום. יתרה מזאת, עצם קידום המו"מ עלול להחריף את המתיחות הפנימית, ואף להוביל למשבר פוליטי במקרה הטוב ולמלחמת אזרחים במקרה הרע.
עם זאת, קיימת אפשרות של הישג חלקי. לחץ בינלאומי, עייפות מהמלחמה ואינטרסים ישראליים־לבנוניים עשויים להביא להסדר ביניים. תרחיש כזה יכלול ככל הנראה הפסקת אש מוגבלת והסדרי ביטחון נקודתיים, אך לא נורמליזציה אמיתית.
הכותב הוא חוקר סוריה, לבנון ומצרים במחלקה ללימודי המזה"ת ובמרכז בגין־סאדאת באוניברסיטת בר־אילן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו