בניגוד למה שחושבים, דווקא החוזקות של המשטר החדש יסייעו להפלתו | בני סבטי

חנה ארנדט אמרה פעם שמשטר טוטליטרי לא חש בנפילתו גם רבע שעה לפני שהוא נופל. ייתכן מאוד שכך הדבר בענייןהמשטר האיראני: משטר שראשיו רוויים בהיבריס שרק הולך ומתחזק ולוקים בעיוורון לגבי מצבם האמיתי.

בכל יום ישראל וארה"ב פוגעות בעשרות אם לא מאות מטרות של המשטר בתחומי גרעין, פיתוח ושיגור טילים וגם בביטחון הפנים וביציבות המשטר, דבר שללא ספק מחליש ומדרדר אותו. אך המשטר האיראני, בדומה לדיקטטורות אחרות, בוחר להתכחש ולדבוק בתעמולה שקרית, בעיקר כלפי העם האיראני ונאמניו אך גם כלפי המערב שמחפש תוצאה מהירה למלחמה. לכן עדיין ישנם כאלה במערב ובישראל שביודעין או לא ביודעין נופלים במלכודת התעמולה של המשטר, ואף מקדמים ומדגישים את חוסןמשמרות המהפכהוהמנהיג האיראני החדש.

עצם חיסול המנהיג האיראני חמינאי האב ששלט 37 שנים (בדיוק כמו השאה שסולק ב־1979) והצמרת המקורבת אליו גרם לשינוי משטרי עמוק, עד כדי כך שלא ניתן לראות במצב החדש כהמשך ישיר של המשטר האסלאמי. כיום מי שמנהל את איראן הם אך ורק גנרלים קיצוניים של משמרות המהפכה שאינם מרגישים כלל שעשייתם המשיחית מוגבלת, ולראיה הדיונים הערים בכלי התקשורת המשרתים אותם בנושא ביטול פסק ההלכה המונע ייצור ואחזקת נשק גרעיני. בנוסף, הם מבקשים להמשיך במלחמה כאילו אין בעיות כלכליות או חברתיות באיראן וכך מדרדרים את המצב, כמו הזרוע הצבאית של חמאס, לרמות בלתי נסבלות במדינה.

אך הדבר החשוב במשטר החדש הוא הפיכתו למשטר מונוליטי, שאין בו שום דעה וחשיבה אחרת, ואפילו אנשי הדת מודרים ממנו. כל ההחלטות מתקבלות כנראה כמשטר צבאי והדבר לא משאיר שום פתח של גמישות לטובת פשרה או חשיבה על העתיד של איראן והמשטר. לכן אולי במבט ראשון נדמה שמאז הסתלקות חמינאי האב ומקורביו המשטר הפך לקשוח וקיצוני יותר, אך צריך לזכור שהוא כבר בעבר היה כך, וגם המנהיג הקודם וסובביו לא דגלו בפשרה כלשהי עם המערב, כפי שהתגלה בסבבי השיחות שהתקיימו לפני המלחמות.

הימור בסכום גבוה

בנוסף, אי מעורבות ישירה של אנשי דת במשטר איראני הוא כמעט חסר תקדים לאורך מאות שנים, והיחיד שהדיר את אנשי הדת בצורה כה קשה היה השאה שסולק בשל כך. לכן דווקא אחידותו של המשטר החדש, שכאמור מורכב כמעט אך ורק מגנרלים של משמרות המהפכה ונעדר כל דעה אחרת, היא שעלולה להביא לנפילתו בצורה מהירה יותר.

משטר הגנרלים מהמר בסכומים גבוהים יותר נגד יריביו הן מבית והן מבחוץ, ומסכן את קיום המשטר. הוא מקים מחסומים ברחובות, דבר שלא נראה מאז שנות ה־80 והציבור סלד מהם ולכן התרחק מהמשטר, ובנושאי חוץ הוא תוקף את כל השכנות של איראן, גם כאלה שהיו חברותיה, וגורם לאחדות ביניהן וגם להתקרבותן לישראל ולארה"ב. גם סגירת מצר הורמוז או החזקה בחומר בקיע היו אמורות להיות קלפים הרתעתיים שלעולם לא משתמשים בהם, אך המשטר כבר בזבז אותם.

באיראן שאלת השינוי תלויה בטווחי זמן ולא רק בהכנת כל הנסיבות שנכונות בעיני המערב. לכן דווקא הקשחת העמדות של משמרות המהפכה ששולטים באיראן היא שאמורה להביא לנפילתם.