חמינאי
מינויו של מוג'תבא (ה"נבחר") חמינאי לתפקיד המנהיג העליון במרץ 2026, בלחץ מקורביו אנשי משמרות המהפכה, מסמן את ניצחון הזרם המשיחי-רדיקלי בממסד האיראני. אידיאולוגיה זו, המובלת על ידי אנשי דת דוגמת אייתוללה מהדי מיר-באקרי, פוליטיקאים חברי "חזית העמידה האיתנה" וקציני הדור השני של משמרות המהפכה, רואה בשלטון אמצעי אופרטיבי לקירוב הופעת האימאם ה-12, "הנעלם", שהוא המשיח באמונה השיעית.
בלב תפישה זו עומדת פרשנות לוחמנית של האירוע ההיסטורי והמיתוס המכונן של השיעה - קרב כרבלא (בעיראק) ב-680 לספירה - בו הובסו ונטבחו אנשי סיעת עלי בן אבו טאלב בידי המצביא הסוני, יזיד בן מעאויה. על פי תפישה זו, המאבק העכשווי שמנהלת איראן נגד המדינות הסוניות הערביות נתפס כהמשך המאבק השיעי נגד "גוזלי השלטון" הסונים ובעלי בריתם במערב - ארה"ב וישראל.
עבור הזרם הזה, עלייתו לשלטון של חמינאי הבן אינה רק המשכיות של שושלת, אלא תיקון עוול היסטורי שנועד להשיב את הריבונות לידי הצאצאים הלגיטימיים של הנביא מוחמד ולנקום את נקמת הדם של האימאמים השיעיים.
עליית מוג'תבא לשלטון נתפסת כרגע שבו ה"צאצאים הלגיטימיים" חוזרים להנהיג את האומה האסלאמית כולה, תוך דחיקת המנהיגות הסונית הנתפסת כ"יזיד המודרני". למעשה, מדובר בהחייאת הקרב ההיסטורי על השלטון בין שני הפלגים באסלאם.
עלייתו של מוג'תבא חמינאי מסמנת את המעבר מניהול המדינה על פי שיקולים גאו-פוליטיים פרגמטיים יחסית לפעולה על ידי מנגנון תיאוקרטי צבאי משיחי. הגדרת האויב היא דתית והמאבק אינו רק נגד ישראל או ארה"ב ("השטן הקטן" ו"השטן הגדול") אלא נגד כל ישות הנתפסת כ"יזיד" מודרני. כלומר, התמודדות ישירה מול העולם הסוני - האמירויות, סעודיה, בחריין, כווית, עיראק, טורקיה, ועוד.
מטרות כמו השמדת ישראל נתפסות במסגרת זו לא רק כיעד פוליטי, אלא כצורך דתי-אפוקליפטי לקירוב הגאולה.
מוג'תבא, בן 56, מקורב מאוד לחוגי המודיעין של משמרות המהפכה ולדור השני של קציניו. הוא פועל שנים רבות מאחורי הקלעים, כמוציא והמביא בלשכת אביו, המנהיג העליון, ולמרות שלא החזיק בתפקיד רשמי במשטר הוא נודע כמי שמנהל את הקשר בין הדרג המדיני לזרועות הביצועיות והביטחוניות. הוא נחשב לאדריכל הניצחון של מחמוד אחמדינז'אד בבחירות לנשיאות ב-2005 וב-2009 והיה גם האחראי להדחתו לאחר שהסתכסך עימו.
מוג'תבא מכנה עצמו "הח'וראסאני". במסורת האפוקליפטית השיעית, זהו כינוי טעון וסמלי שנועד לקשור אותו לדמות המיתולוגית המבשרת את בוא המהדי. הח'וראסאני הוא מנהיג צבאי ופוליטי שיגיע מחבל ח'וראסאן במזרח איראן - מקום הולדתו של מוג'תבא - כשהוא נושא דגלים שחורים (מוג'תבא חובש טורבן שחור כצאצא של הנביא מוחמד), יביס את אויבי האסלאם וימסור את דגל השלטון לידיו של המהדי.
תומכיו של מוג'תבא משתמשים בכינוי זה כדי להעניק לו לגיטימציה משיחית. הייחוס הזה הופך אותו מבן של מנהיג ליישות בעלת תפקיד דתי בהיסטוריה השיעית. השימוש בכינוי זה בתוך משמרות המהפכה נועד לייצר נאמנות עיוורת. אם מוג'תבא הוא אכן "הח'וראסאני", כל פקודה שלו היא חלק מתוכנית אלוהית שאין להטיל בה ספק, גם אם היא מובילה לעימות כולל מול הסונים, ישראל או ארה"ב.
מוג'תבא הוא "סיד", צאצא הנביא. מינויו למנהיג עליון אחרי אביו יוצר בפעם הראשונה באיראן המהפכנית שושלת דתית. בכך, המשטר הופך למעשה למלוכה דתית המצדיקה את שלטונה על יסוד הקשר המשפחתי לנביא, כמי שנועדה להחזיק בכתר עד מסירתו למהדי.
לאמונה המשיחית הזו יש ממד פוליטי עיקרי המחייב השתלטות (ישירה או באמצעות פרוקסי) על המקומות הקדושים (מכה ומדינה) ועל ירושלים. מוג'תבא חמינאי רואה בעצמו כ"מצביא" של אותה נקמה ותיקון היסטוריים מול עולם הסונה.
הכותב היא מנהלת דסק איראן בממרי, המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו