"יכול להיות נשיא": האם ה״צייצן״ מטהרן בדרך להיות האיש החזק באיראן?

אחרי ששורה של חיסולים פגעו בשדרה המרכזית של ההנהגה האיראנית, החל מהמנהיג העליון עלי ח׳אמנאי, דרך שרים בכירים ומפקדים בשלל זרועות המשטר, מוצא עצמו מוחמד באקר קאליבאף, יו״ר הפרלמנט האיראני, במרכז הבמה. כעת, כמעט שלושה שבועות לאחר תחילת המבצע, הוא הפך לאחד הצמתים המרכזיים המחברים בין האליטות הפוליטיות, הביטחוניות והדתיות במשטר.

קאליבאף נחשב לאחד מהוותיקים ביותר במחנה הקרוב למשפחת ח׳אמנאי, וכן לאחד מאנשי אמונו של בנו מות׳ג׳תבא שירש את תפקידו. מאז פרוץ הלחימה הוא הפך לאחד הקולות הבולטים של קריאת התיגר האיראנית, כשהוא משמיע מעת לעת התחייבויות על נקמה נגד ארה״ב וישראל.

עלייתו של קאליבאף למרכז ההחלטות מסמנת במידה רבה את התרסקותו של המחנה הרפורמיסטי, זאת למרות שנשיא המדינה, מסעוד פזשכיאן, משתייך לכאורה לאותו מחנה.

״בניגוד לפזשכיאן, מה שהוא אומר באמת קורה. כשהוא אומר משהו זה לא מופרך, מה שהוא אומר ממש מבסס את המדיניות האיראנית. ולכן חשוב להקשיב לו, להצהרותיו ולהתנהלותו", אומר דני סיטרינוביץ, לשעבר ראש ענף איראן במחלקת המחקר של אמ״ן וחוקר במכון למחקר ביטחון לאומי (INSS).

לדבריו, קאליבאף הוא כיום אחד האנשים שמנהלים בפועל את המדינה: ״יש לו יתרון מרכזי אחד: הוא מקורב עמוקות למשמרות המהפכה. יש לו רגל בצבאי ורגל באזרחי, ואין לו תחרות על המיקום הזה".

בנאום ששודר בטלוויזיה בסמוך לחיסולו של ח׳אמנאי, פנה קאליבאף ישירות לטראמפ ולנתניהו: ״נמחץ אתכם עד שתבואו אלינו על ברכיכם״, הבטיח, ״אני אומר לשני הפושעים המלוכלכים האלה ולסוכניהם, דרסתם על הקו האדום שלנו, ותשלמו על כך".

תוך כל זה, קאליבאף הפך לקול הציבורי הבולט של המשטר, וגם לפעיל ביותר: בימים האחרונים הוא ממשיך לצייץ ללא הפסקה, בפרסית ובאנגלית כאחת, כשהוא מאיים ומנסה להגחיך את טענות ארה״ב וישראל, למרות המצב הקשה של המשטר. כל זאת כמובן בעוד אזרחי המדינה נמצאים תחת עלטה דיגיטלית כפויה.

כשארה״ב טענה שהשמידה את יכולות הטילים האיראניות, השיב קאליבאף: ״גל השיגורים הראשון נועד לעוור את מערכות הרדאר וההגנה, עכשיו איראן יכולה לפגוע בכל מקום שתבחר עם פחות טילים. כיפת ברזל היא האירוניה של היום.״

על דיווחים שמכלית נפט חצתה את מצר הורמוז בליווי חיל הים האמריקני כתב: ״אולי בפלייסטיישן.״ אחרי התקיפות על תשתיות הגז הכריז: ״משוואת עין תחת עין בתוקף - ונפתח שלב חדש של העימות״, וטען כי גם אחרי המלחמה הסטטוס קוו במצר הורמוז לא יחזור לקדמותו.

קאליבאף נולד ב-1961 בעיירה בצפון-מזרח איראן. כשעיראק פלשה לאיראן ב-1980 הצטרף למשמרות המהפכה, ועלה בשורות הארגון במהירות יוצאת דופן. לאחר המלחמה הוסמך כטייס והגיע בסופו של דבר לפקד על חיל האוויר של המשמרות. את טקס נישואיו, ב-1982, ערך מייסד הרפובליקה האיסלאמית והמנהיג העליון הראשון, האייתולה רוחאללה ח׳ומייני.

לקליבאף יש גם "ניסיון" במנגנון הדיכוי האיראני: ב-1999 השתתף בדיכוי האלים של מחאות הסטודנטים, ויחד עם מפקדים אחרים חתם על מכתב לנשיא הרפורמיסט מוחמד ח׳אתמי שבו איימו להדיחו אם לא יבלום את המחאות. כשמונה לאחר מכן למפקד המשטרה הארצי המשיך באותה גישה, וב-2002 הורה לכוחותיו לפתוח באש על מפגינים.

קאליבאף ניסה כאמור כמה פעמים להיבחר לנשיאות, בלי הצלחה. ב-2005 ניסה למשוך אליו מצביעים ממעמד הביניים והנמוך, אך נדחק הצידה על ידי ראש עיריית טהרן הפופולרי אז מחמוד אחמדינג׳אד, שהיה מועדף על ח׳אמנאי. ב-2017 פרש מהמרוץ כדי לא לפצל את הקול השמרני, וב-2013 וב-2024 הפסיד.

בינתיים ירש את אחמדינג׳אד בכיסא ראש עיריית טהרן, כיהן בתפקיד 12 שנה, ובשנת 2020 שב לפוליטיקה הארצית כשנבחר ליו״ר הפרלמנט. בתפקיד זה גם זכה אולי לדמותו המוכרת יחסית בישראל ובעולם כשהוביל מפעם לפעם את הקריאות "מוות לאמריקה, מוות לישראל" במג'לס.

לגבי עתידו הפוליטי, סיטרינוביץ מוסיף: ״ אם המשטר ישרוד, סביר מאוד להניח שנראה אותו בתפקידים בכירים אף יותר מיו״ר המג׳לס. אני מעריך שבסופו של דבר הוא כנראה יהיה הנשיא, בתצורה כזו או אחרת. זה אדם שבהחלט צריך לשים לב אליו".