באמצע שנות ה־80 של המאה שעברה חוויתי חוויה תרבותית מרתקת: זה קרה בארה"ב, בקונצרט של הזמר האיראני הגולה דָרְיוּשׁ, שהפופולריות העצומה שלו היתה אז בשיאה.
דמותו של דריוש היתה מרתקת, כמו גם הסגנון והמבע האמנותי שלו - הוא היה התגלמות התרבות האיראנית החילונית, הליברלית והמתוחכמת.
דריוש עצמו היה גבר כריזמטי ויפה תואר באופן יוצא מן הכלל, והשמועות על חיי האהבה הלוהבים שלו הסעירו בצעירותו את טהרן וגם את מושבות הגולים האיראנים שבניו יורק ובעיקר בלוס אנג'לס.
הסגנון שלו היה, ונותר עד היום, ייחודי מאוד ושילב אלמנטים מסורתיים ומודרניים. המילים לשיריו חוברו על ידי מיטב הכותבים וכללו גם טקסטים עתיקים של משוררים פרסים קלאסיים כמו ג'לאל א־דין רומי ואחרים.
ברגע השיא של הקונצרט, ובלי אזהרה מוקדמת, שלף דריוש מאיזושהי פינה נסתרת שוט ברזל משולש קצוות - מהסוג שבו משתמשים השיעים הקיצוניים כדי להסתגף בתהלוכות של חג העָשׂוּרָא, שבהן הם מקוננים על מותם של האימאמים עלי, חסן וחוסיין, הקדושים המעונים של האסלאם השיעי - והתחיל להצליף בעצמו בתנועות סמליות, תוך שהוא עומד גאה וזקוף ומביט בקהל במבט מהפנט.
הקהל, שהיה מעורב, צעיר, אופנתי וחילוני במובהק, יצא מגדרו. המחווה המפתיעה, הכמעט מזעזעת, של הזמר הפופולרי הציתה משהו בנפש הקולקטיבית האיראנית והחייתה את האנרגיה הרוחנית שהיתה אגורה בה, נחבאת מתחת לשכבות של הלבוש המתירני, המודרניות, המערביות והחילון.
חשבתי לא מעט על הרגע האמנותי הזר, המוזר והעז הזה בשנים האחרונות, ובעיקר בחודשים האחרונים, על רקע המחאה החברתית והפוליטית שהתחזקה באיראן והדיכוי הברוטלי שלה על ידי המשטר האסלאמי.
זכרתי גם את הסיפורים ששמעתי בבית - בית מהגרים שהיה מלא בזיכרונות ובלא מעט נוסטלגיה לאיראן שהוריי עזבו בגיל צעיר כדי לעלות ארצה - סיפורים על תהלוכות העשורא, על ההצלפה העצמית, הקינות והבכי שליוו אותן.
תרבות פרימיטיבית?
אבי, שהיה רציונליסט מושבע, התייחס אליהן בביטול וראה בהן ביטוי של התרבות "הפרימיטיבית" שאותה השאיר מאחור (ושאליה הוא לא חדל מעולם להתגעגע). אמי זכרה בעיקר את הילת האלימות שאפפה אותן, ואת הפחד שלה מהן כילדה.
אבל סבתי, שחייתה את רוב חייה בעיר משהד שבצפון־מזרח איראן (מקום הולדתו של המנהיג העליון המנוח חמינאי ואחד ממעוזיהם של חכמי הדת השיעים), ידעה לספר לי לא רק על הרושם החיצוני של תהלוכות האבל הלקאה העצמית הללו, אלא גם על השירים והקינות שהושרו בהן.
התוכן של הקינות היה, במפתיע, הרבה פחות לוחמני והרבה יותר רגשני מכפי שמפתה אותנו לחשוב. המקוננים המקצועיים הביאו את הקהל לידי דמעות וסחררו אותו אל תוך אקסטזה של צער, רחמים עצמיים ותחושת אובדן.
הם הפכו את השכול לאישי, ולא רק היסטורי. הם שרו בקול רווי דמעות על אימהות אוהבות שהלבישו בבוקר במו ידיהן את השאהידים הצעירים בבגדים שבהם הם מצאו את מותם בהמשך יום הקרבות.
אבל ורחמים
הם תיארו את חסן וחוסיין, שני עלמים תמימים, טהורי מידות ויפי תואר שנרצחו על ידי בני העוולה הסונים על לא עוול בכפם. סיפוריה של סבתי המנוחה פתחו בפניי פתח להבנה של הנפש הקולקטיבית האיראנית, המונעת מתחושות של אבל ורחמים יותר מאשר שנאה ונקמנות.
המשטר האסלאמי ניצל באופן ציני ומחריד את הדפוס התרבותי הזה ואת הסמליות הכרוכה בו כששלח בתחילת שנות ה־80 מאות אלפי ילדים אל מותם בשדות הקרב של מלחמת איראן־עיראק כשהם חמושים ברובי צעצוע ובמפתחות פלסטיק לשערי גן העדן שנתלו סביב צוואריהם הדקים.
גם הקרב ההיסטורי של כרבלא, שבו נהרגו האימאמים הצעירים שאת מותם מבכים השיעים עד היום, התרחש בשנת 680 על אדמת עיראק.
קל היה לדמגוגים של המשטר לקשר באופן סמלי את מותם חסר הפשר של הילדים האיראנים עם מותם רב המשמעות של האימאמים התמימים, שגם הם מתו בגיל צעיר.
אבל ההתפתחות התרבותית החדשה שלה אנחנו עדים בחלק מתוכני המדיה החברתית של האופוזיציה באיראן מצביעה על היפוך סמלי נוסף של האלמנט התרבותי העמוק של המרטירולוגיה השיעית: אותם לחנים, אותן קינות ואותו טון רווי דמעות ומרטיט לבבות שבו השתמשו המקוננים השיעים המסורתיים משמש עכשיו כדי לקונן על מותם של המפגינים ולוחמי החירות החילונים־ליברליים שנטבחו על ידי המשטר האיראני בחודשים האחרונים ולמסגר את מותם כמות קדושים.
שחרור מעול התיאוקרטיה
ממש כמו הזמר דריוש, שהשתמש בשעתו בשוט הברזל השיעי כדי לגעת בנקודה הפנימית והחבויה ביותר בנפש הקהל, גם האופוזיציה האיראנית צמאת החיים והחירות משתמשת כעת במדיום של הקינה השיעית כדי לעורר את הכוחות הרדומים בנפש האומה האיראנית ולהפוך את ההתקוממות ההמונית של העם נגד המשטר האסלאמי להתקוממות קדושה.
הפרשנים הצבאיים והמדיניים חוזרים ואומרים לנו שבסופו של דבר רק התקוממות עממית הנובעת מבפנים תביא לנפילת משטר האייתוללות ולשחרורה של איראן מעול התיאוקרטיה הרצחנית שהשתלטה עליה.
נקווה שהכוח של הקינות הישנות והסמלים המסורתיים של הדבקות, הצער והחמלה ייגע גם הוא בלב ההמון, יסייע לאיראן להפוך שוב למדינה חופשית ויחזיר אותה במהרה אל משפחת האומות הנאורות.
הכותב הוא סופר ומתרגם עברי המתגורר בניו־יורק. ספרו ״הבית אשר נחרב״ זכה בפרס ספיר לשנת 2014
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו