"בכלא אווין באיראן נשים עוברות סיוט שאי אפשר לתאר"

נאבקות מול קיצוניות דתית, מנגנוני שליטה והשתקה: המרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון מציג בפרויקט רחב היקף את קולותיהן של פעילות ברחבי המזרח התיכון.

הפעילה האיראנית מרזייה אמיריזאדה מספרת בו על כלא האימים אווין ועל המאבק לחופש דת במשטר. היא מתארת דיכוי מערכתי של נשים תחת שלטון האייתוללות, שכולל חוקי חיג’אב כפויים ושלילה של זכויות בסיסיות במשפחה ובחברה. אמיריזאדה רואה בנשים שעומדות בחזית ההתנגדות מפתח לשינוי משטרי. בה בעת, הפעילה האיראנית גזאל שרמהד מספרת על המאבק להצלת אביה שנחטף על ידי משטר האייתוללות. לדבריה, המנהיגות הנשית נמצאת תחת לחץ קיצוני שכולל ניסיון להשתיק כל אישה שמרימה קול על עוולת, דווקא מכיוון שמשטרים דיקטטוריים במזרח התיכון רואים בכך איום.

סוגנד פחרי, ישראלית ילידת איראן ומרכזת הפרויקט, אומרת ל"ישראל היום" כי נישואי הקטינות הרווחים באזור גובלים בסחר בבני אדם. "זה גם בא בבחינת המקום שדת לוקחת בחיי היומיום במזרח התיכון. היום אנחנו רואים את ההתפשטות של הגישה הזאת באירופה. וככל שיש לדת מקום קיצוני כלפי האישה, זה משפיע יותר לרעה. אישה יכולה להימכר בגיל 12 או 13 לגבר מסוים ולוותר על לימודים במקרה הטוב". לדבריה, "כלא אווין, שאמיריזאדה מדברת עליו, זה אחד מבתי הכלא האכזריים במזרח התיכון. נשים עוברות שם סיוט שאי אפשר לתאר, שכולל אונס ופגיעות מיניות ואלימות".

"אנחנו נמצאים בקשר עם נשים באיראן ואתה רואה שגברים מביעים תמיכה במאבק שלהן", מוסיפה פחרי, "בהרבה מדינות אתה לא תראה גברים לוקחים חלק במחאה הזו. נגיד במחאה של 2022, אלו היו מחאות שבהן גברים יצאו לרחובות וצעקו 'אישה, נשים, חופש'", מוסיפה פחרי. "המחאה האחרונה היתה שונה ממחאות קודמות. עכשיו יש מנהיג ורואים את בכל הרבדים. אפילו הלוויות הופכות לדרך למחות. פהלווי זוכה לתמיכה וימי שלטונו של אביו ידועה כתקופה שבה נשים נהנו מחופש מרבי. בתמונות מלפני המהפכה האסלאמית זה נראה כמו באירופה. זאת היתה המדינה הכי מתקדמת שמזכירה את אירופה. זאת אחת הסיבות שפהלווי הוא הסמל".

במסגרת הפרויקט לרגל יום האישה, הפעילה הכורדית אליאנה אילאן מתארת מודל הפוך. לדבריה, החברה הכורדית, במיוחד ברוג'בה בצפון-מזרח סוריה, מתנהלת כמרחב מתקדם יחסית מבחינת שוויון מגדרי. שם הנשים לוקחות חלק כלוחמות, כמפקדות וכמנהיגות במעגלי קבלת ההחלטות. ואולם, גם שם אליאן מזהירה כי ההישגים אינם מובטחים לאור עלייתם של כוחות אסלאמיסטיים קיצוניים, כולל הכוחות המזוהים עם ממשלת אחמד א-שרע (אבו מוחמד אל-ג'ולאני). "העלייה של הכוחות האלה מהווים סכנה ישירה לחירותן של נשים ולכל מה שנבנה בעמל רב", היא מבהירה.

במדינות אחרות כמו סעודיה נעשה ניסיון להציג מצג של רפורמות במעמד האישה לעיני המערב. הפעילה הסעודית סהר סעיד מתייחסת לכך בהרחבה. "חברה חושפת את הארכיטקטורה המוסרית שלה באופן שבו היא מתייחסת לנשים שלה, לאימהות שלה, ולמצפון שלה".

סעיד מתארת את ילדותה בממלכה בשנות ה-80, שבמהלכן נשים נותרו תלויות משפטית באפוטרופוס גברי להחלטות בסיסיות. היא מספרת על מרחב ציבורי מופרד, על משטרת הדת ועל המחיר של ערעור הנורמות. הפעילה מרחיבה גם על הזכויות שהוענקו חזרה לנשים בעשר השנים האחרונות אחרי שנמנעו מהן בעבר. היא מציינת לטובה את הצו המלכותי שנכנס לתוקף ב-2018 ומאפשר להן לנהוג, אבל מסרבת להסתפק בכך.

לשיטתה, מודרניזציה במרחב הציבורי לא פותרת בהכרח את שאלות המצפון והסוכנות המוסרית. חופש הדת וחופש הביטוי נותרו סוגיות רגישות מבחינה חברתית ומשפטית בסעודיה. מה גם שמנגנוני אכיפה תרבותית בתוך המשפחה והמסגרת השבטית עלולים להעניש חריגה מהנורמות המקובלות. סעיד מתארת בין היתר קהילה נוצרית דיסקרטית בלב סעודיה, שמתכנסת בסתר וחברותיה מסכנות את עצמן.

החוקרת המצרית דאליא זיאדה מתייחסת במסגרת הפרויקט לקשר בין קידום זכויות נשים לבין יציבות דמוקרטית. לדבריה, "חברה שמדירה נשים פגיעה יותר לקיצוניות דתית ולטרור". בהקשר זה, הפעילה האפגנית אהדיה אחמד אל-סייד מציינת בטעם מר את "יום האישה". היא מזכירה את קריאת הייאוש מאפגניסטן ביום שהטליבאן נכנס לקאבול ואת המחיקה הכמעט מיידית של נשים מהחיים הציבוריים.