בטהרן אין מקלטים. אין אזעקות מסודרות, אין מערך הגנה אזרחי, ואין מי שיבטיח לצעירים האיראנים שהלילה יעבור בשלום. בשבועות האחרונים, בזמן שהמשטר בטהרן מדבר על "מלחמה נגד המשטר הציוני", מיליוני צעירים באיראן עושים משהו אחר לגמרי: הם מנסים להבין אם זה הרגע שבו ההיסטוריה שלהם עומדת להשתנות.
בשיחות שאני מקיימת כמעט מדי יום עם אנשים בתוך איראן אני שומעת פחד, אבל גם תקווה. הם יודעים שהטילים לא מכוונים אליהם. הם יודעים גם דבר נוסף: המשטר שמדבר בשמם כבר מזמן לא מייצג אותם. רוב האזרחים האיראנים לא חיים באופוריה מלחמתית. להפך - רבים מהם חרדים, בעיקר בגלל דבר אחד פשוט: אין להם הגנה. בעוד בישראל אזרחים יודעים שיש מקלטים, אזעקות ומערכות הגנה, באיראן המציאות אחרת לחלוטין. כשנשמעים פיצוצים או רעידות רחוקות, אנשים פשוט נשארים בבית, מתרחקים מחלונות ומקווים שהפגיעה הבאה לא תהיה בשכונה שלהם.
חלק מהצעירים שאני מדברת איתם אומרים דבר מפתיע: הם סומכים על כך שצה"ל מכוון דווקא למטרות צבאיות. מבחינתם זו לא הצהרה פוליטית, אלא תחושה מציאותית, אמיתית. הם יודעים היטב שהצבא הישראלי לא יצא למלחמה נגד אזרחי איראן - בניגוד למשטר שלהם, שלא פעם יצא למלחמה נגד אזרחיו שלו.
ובכל זאת, למרות הפחד, השגרה לא נעצרת לגמרי. המרחב שבו החיים נמשכים באמת הוא האינטרנט. גם כשהרשתות נחסמות והאינטרנט איטי, האיראנים מוצאים דרכים לעקוף את הצנזורה. שם, ברשתות החברתיות, מתרחש משהו מעניין: הומור.
האיראנים הם אלופי ההומור השחור. בתקופה האחרונה הרשתות מלאות בממים, רמיקסים וסרטונים שמערבבים מוזיקה פופולרית עם פוליטיקה. צעירים לוקחים משפטים של מנהיגים, הופכים אותם לשירים ורוקדים לצליליהם. יש אפילו רמיקסים של ההצהרות האחרונות של ביבי ושל טראמפ. מבחוץ זה נראה כמו בדיחה, מבפנים זה כלי הישרדות. כך אנשים שומרים על שפיות בתוך מציאות של פחד.
אך מתחת לשכבת ההומור מסתתרת שאלה רצינית בהרבה: האם זה הרגע שבו הציבור האיראני ייצא שוב לרחובות?
יש קבוצות מחתרתיות בתוך איראן שמדברות על האפשרות הזו כבר חודשים. חלקן אפילו התכוננו לכך בימים הראשונים של המלחמה הנוכחית. צעירים סיפרו לי שהם התארגנו בקבוצות קטנות, חיכו לראות אם האירועים יתפתחו לרגע שבו הציבור ירגיש שיש סיכוי אמיתי לשינוי. אבל הפחד עדיין חזק. המשטר האיראני הוכיח בעבר שוב ושוב שהוא מוכן לירות באזרחים כדי להישאר בשלטון. במחאות האחרונות נהרגו עשרות אלפי מפגינים, סטודנטים ואפילו ספורטאים. לכן כל החלטה לצאת לרחוב היא החלטה שעלולה להיגמר במוות.
במקביל, השיח בתוך איראן כבר עסוק בשאלה הבאה: מי יבוא אחרי חמינאי?
הבחירה האחרונה בבנו כיורש לא מעוררת התלהבות ברחוב. עבור צעירים רבים, החלפת דמות אחת בדמות אחרת מתוך אותו משטר לא מהווה שינוי אמיתי. לא במקרה עולה שוב ושוב שם אחר לגמרי: רזא פהלווי, בנו של השאה האחרון. עבור חלק גדול מהאופוזיציה האיראנית, הוא נתפס כמי שיכול להוביל מעבר לאיראן חילונית ודמוקרטית. אין הסכמה מלאה סביבו, אבל עצם העובדה ששמו נשמע שוב ושוב מעידה על עומק האכזבה מהמשטר הנוכחי.
הפחד עדיין חזק. המשטר הוכיח בעבר שוב ושוב שהוא מוכן לירות באזרחים. כל החלטה לצאת לרחוב עלולה להיגמר במוות
גם פעולות פסיכולוגיות מחוץ לאיראן משפיעות על השיח. מודעות ומסרים בפרסית שמופצים ברשת, חלקם מיוחסים לגורמים ישראליים, מגיעים במהירות לציבור האיראני. חלק מגיבים בציניות, אחרים בסקרנות, ויש מי שמאזינים לשידורים בפרסית מחוץ למדינה כדי להבין מה באמת קורה אצלם. במציאות שבה התקשורת המקומית נשלטת לחלוטין בידי המשטר, כל מקור מידע חיצוני הופך משמעותי ביותר.
מחוברים לעולם
אבל כדי להבין את איראן באמת, צריך לזכור דבר אחד: זו לא רק מדינה של משטר מהפכני - זו גם מדינה של כמעט 90 מיליון בני אדם, עם תרבות עתיקה, עם זהויות שונות ועם דור צעיר שמחובר לעולם הרבה יותר ממה שהמשטר היה רוצה.
אולי הזיכרון הראשון שלי שממחיש את הפער הזה מגיע דווקא ממקום שקט בהרבה מהכותרות של היום. בילדותי ביקרתי בקבר מרדכי ואסתר בהמדאן, אתר קדוש ליהודי איראן. המקום הזה, שנמצא בלב עיר איראנית, מזכיר עד כמה ההיסטוריה של האזור מורכבת ורבת־שכבות הרבה יותר מהתעמולה של המשטר. וגם היום, בתוך המלחמה והמתיחות, אותה מורכבות עדיין קיימת.
מאחורי ההצהרות של משמרות המהפכה והאיומים של טהרן, חיים מיליוני איראנים שמחכים ליום שבו עתיד מדינתם לא ייקבע בידי משטר שמפחד מהעם שלו, אלא בידי העם עצמו.
הכותבת היא שחקנית ישראלית־איראנית, אנליסטית איראן במרכז הירושלמי לענייני חוץ וביטחון (JCFA)
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו