רק כ-34 קילומטרים מפרידים בין שתי גדותיו של מצר הורמוז בנקודה הצרה ביותר שלו. דרך המעבר עוברים בימים שבשגרה כחמישית מאספקת הנפט העולמית, כך לפי סוכנות האנרגיה האמריקנית (EIA). ביום שלפני המלחמה חצו את המצר כ-80 מכליות נפט וגז, ביום שני השבוע חצו אותו שתיים בלבד.
אולי יותר מיציבות המשטר האיראני, התמיכה הפוליטית בארה"ב או ההישגים הצבאיים, או היעדרם, זה שעון העצר האמיתי של המלחמה הרת הגורל שהחלה ביום שבת. והוא קשור כמובן בכל אלה שנמנו לפני כן.
במשך שנים רמזה איראן לאפשרות שתגיב לתקיפה נגדה בסגירת המצר, והאיום הזה זכה לכינוי "נשק יום הדין" של טהרן, כמעט כמו פרויקט הגרעין שלה. היא מעולם לא מימשה אותו, גם כאשר ביוני האחרון פתחה ישראל במבצע "עם כלביא". מדובר היה למעשה בהבטחה להשמדה הדדית: איראן תלויה במצר הזה לא פחות, ואולי אף יותר, משכנותיה.
הפעם, מתוך ההבנה שזה מאבק על עצם קיומו של המנגנון הדכאני של הרפובליקה האסלאמית, היא מימשה את האיום הזה. לפי דיווח ה"פיננשל טיימס", חמינאי עצמו הגה את תוכנית המלחמה האגרסיבית, שכללה תקיפות על מתקני אנרגיה של שכנותיה במפרץ וגרימת נזק מקסימלי לתשתיות כלכליות באזור.
"לא הייתה לנו ברירה אלא להסלים ולהצית שריפה גדולה כדי שכולם יראו", אמר מקורב למשטר לעיתון הבריטי. התוכנית יושמה גם לאחר מותו של חמינאי, כשיחידות הצבא האיראני פועלות באופן עצמאי על סמך הוראות שניתנו מראש.
היקף המתקפה האיראנית על שכנותיה, ובדגש על תעשיית האנרגיה שבהן הן תלויות, מדהים בתעוזתו: כטב"מים איראניים פגעו במתקני הגז של קטאר וחברת האנרגיה הלאומית שלה, יצואנית הגז הטבעי השנייה בגדולה בעולם, הודיעה על עצירת ייצור מוחלטת. כחמישית מאספקת הגז הנוזלי (LNG) העולמית נעלמה מהשוק בבת אחת.
בסעודיה נסגר בית הזיקוק של ארמקו בראס תנורה לאחר פגיעת רסיסי כטב"מים שיורטו. באיחוד האמירויות פרצה שריפה באזור התעשייה הנפטי בפוג'יירה, מרכז אחסון הנפט השלישי בגודלו בעולם, ובנמל דוקם שבעומאן נפגע מכל דלק. מכליות נפט וגז מותקפות באקראי במצר, וכ-200 ספינות עוגנות במימי המפרץ בלי יכולת לצאת, לפי הערכות המבוססות על נתוני MarineTraffic.
ד"ר גיא לרון, מרצה בכיר במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית וחוקר של הגיאופולטיקה של האנרגיה באזור, מתאר את המתרחש כ"סרט אסונות הוליוודי שאם הייתי רואה אותו לפני שנה, הייתי אומר שהם לגמרי מגזימים". לדבריו, גם בשני משברי הנפט הגדולים של המאה ה-20, חרם הנפט הערבי בעקבות מלחמת יום הכיפורים וההפיכה האסלאמית באיראן ב-1979, "לא היינו במצב שבבת אחת נגרעו 20% מהשוק".
השוק אכן הגיב מהר: מחיר חבית הנפט מסוג ברנט נסחר סביב 83 דולר (עלייה של כ-12% מתחילת המלחמה), לאחר שהשבוע המחיר חצה את רף 85 הדולר, ומחיר הגז הטבעי באירופה זינק בכ-70% תוך ימים ספורים.
לרון מתאר: "שורה של תהליכים כמו אבני דומינו שנופלות אחת על גבי השנייה: נקודת החנק נסגרת, אוניות לא יכולות לצאת, אין טעם להמשיך להפיק". הוא מעריך כי "אחרי שבוע לשבועיים אנחנו נכנסים למצב של מחסור פיזי", ושאם מחיר החבית ישבור את מחסום 100 הדולר "זה יהיה אירוע כואב" ואילו עלייה לאזור של 150 דולר הוא "תסריט של אסון".
גולדמן זקס העלה השבוע את תחזית מחירי הנפט ב-10 דולר לחבית, והזהיר כי אם החסימה תימשך חמישה שבועות נוספים, המחיר עלול לפרוץ את רף ה-100 דולר לחבית. חמישה שבועות הם בדיוק המסגרת המקסימלית שטראמפ נתן עד כה.
להתממשותן של תחזיות האימים האלה יהיו השלכות ישירות על הצרכנים ברחבי העולם, ובמיוחד על הצרכן האמריקני, שרבים מקרבו כבר מתנגדים למלחמה, עם בחירות האמצע שמתקרבות בנובמבר. הנפגעות העיקריות הן מדינות מזרח אסיה - יפן, סין, דרום קוריאה והודו - אבל הכאב לא יורגש רק שם. ולאחר שיגמרו מאגרי החירום, לא יהיה מנוס מהגבלה של תפוקת המפעלים במדינות אלה ואחרות.
"אנרגיה זה הכל", אומר לרון. "היא התשומה המרכזית בכל תהליך ייצור בכלכלה המודרנית. ברגע שהמחיר שלה עולה, המחיר של כל דבר עולה: השבבים, האלומיניום, כל דבר שדורש אנרגיה כדי לייצר אותו, שזה כמעט הכל". הוא מדגיש כי גם ארה"ב לא חסינה. "היצרן בטקסס עושה את החשבון של מי משלם לו יותר. אם היבואן החיצוני מוכן לשלם יותר מחברת הגז המקומית, הוא ימכור לו".
בינתיים הצבא האמריקני הודיע על הטבעת 17 ספינות איראניות, וכי אף כלי שיט איראני לא מפליג עוד במפרץ הפרסי. למרות זאת, גם אתמול נמשכו התקפות על מתי מעט מכליות שביקשו לחצות את המצר ועל מתקני אנרגיה במפרץ.
הסגירה בפועל של המצר לא קשורה רק באיום הקינטי: איראן לא צריכה צי כדי לסגור את הורמוז פיזית, אלא רק ליצור איום מספיק אמין, אם לא בספינות אז בכטב"מים וטילים. האיום הזה הוביל את חברות הביטוח הימיות הגדולות להפסיק לבטח מכליות שחוצות את המצר, או להעלות את פרמיית הסיכון עד שהשיט נעשה לא כלכלי.
לרון מכנה את זה "קיר הביטוח": "ברגע שחברות ההובלה הימית יודעות שהן לא מכוסות ביטוחית, הן נותנות הוראה לספינות לא לעבור. גם אם לא יושבות שם 20 משחתות איראניות, דה פקטו כמעט כל התנועה לא עוברת".
זו בדיוק הבעיה שטראמפ מנסה לפתור. בפוסט שפרסם אתמול ברשת Truth Social, הודיע הנשיא כי הורה "בתוקף מיידי" לתאגיד מימון הפיתוח האמריקני (DFC) לספק ביטוח וערבויות לכל הסחר הימי שעובר דרך המפרץ, ובמיוחד מכליות אנרגיה. במילים אחרות, אם השוק הפרטי לא מוכן לבטח את המכליות, ממשלת ארה"ב תעשה זאת במקומו.
טראמפ הוסיף כי "במידת הצורך, חיל הים האמריקני יתחיל ללוות מכליות דרך מצר הורמוז בהקדם האפשרי", והבטיח: "לא משנה מה, ארצות הברית תבטיח את הזרימה החופשית של אנרגיה לעולם".
המלחמה במזרח התיכון הובילה כבר לשיבוש חופש השיט כשהחות'ים החליטו לסגור את מצרי באב אל מנדב. גם שם ארה"ב התחייבה להסיר את האיום, אך למרות התקיפות האמריקניות ואף לאחר הפסקת האש בתימן ובעזה, התנועה הימית כמעט ולא חזרה לשגרה. גם משימות צי של האיחוד האירופי, הודו ואחרות לא הצליחו להשיב את הדברים למסלולם לגמרי.
מול לוחמה א-סימטרית בדמות כטב"מים, הסחר הימי נעשה פגיע. וזה עוד לפני שאנחנו מכניסים לחשבון את הפגיעות של מתקני הייצור של מדינות המפרץ שנמצאים מרחק נגיעה מהחוף האיראני. המשמעות היא שארה"ב תצטרך להביא להכרעה מוחלטת של כל האלמנטים הצבאיים באזור, שנראה שפועלים כעת גם ללא פיקוד מרכזי, משימה לא פשוטה שעשויה להתארך.
ובהורמוז, האתגר גדול בהרבה. תומר רענן, אנליסט בכתב העת הימי Lloyd's List Intelligence, עוקב אחרי התנועה במצר בזמן אמת. "בים האדום יש אלטרנטיבה, אתה יכול להפליג מסביב לאפריקה", הוא מסביר. "פה אין לך את האלטרנטיבה הזאת".
לרון מתאר זאת כך: "חסימת תעלת סואץ זה כמו שאחד הצינורות בבניין סתום, יש עיכוב. חסימת מצרי הורמוז זה לסגור את הברז". הברז הזה הוא ברז החמצן של הכלכלה העולמית.
לדברי רענן, יש עדיין נפט שצף על המים ורזרבות אחסון שמספקות כרית ביטחון זמנית, "אבל הרזרבות יספיקו רק עד גבול מסוים. עם גז טבעי זה סיפור יותר מורכב, שם המחסור יורגש יותר מהר".
המשבר כבר נותן את אותותיו על המערכת הגיאופוליטית העולמית. המרוויחה הישירה עשויה להיות דווקא בעלת בריתה של איראן, רוסיה. ה"פיננשל טיימס" דיווח כי האיחוד לוחץ על אוקראינה לאפשר גישה לצינור הנפט דרוז'בה, שמוביל נפט רוסי להונגריה ולסלובקיה. "אירופה, אם היא תהיה ממש במצוקה, היא די מהר תתחיל לקנות את הנפט והגז מרוסיה", אומר לרון, "ברור שהם מחככים ידיהם בהנאה".
אבל גם אם המשבר הנוכחי ייפתר, ההנחה שמצר הורמוז הוא מעבר בטוח - גם אם תחת איום תיאורטי כלשהו - ופתוח נשברה. ובכל זאת, אין תחליף אמיתי לנתח כה גדול ממקורות האנרגיה העולמיים, לא בטווח הזמן הקרוב, למרות ההשקעות באנרגיה מתחדשת, גרעינית ובשיטות קידוח חדשות. בעולם שבו הרעב לאנרגיה רק גובר, בין היתר בגלל מרוץ החימוש של מרכזי הנתונים לבינה מלאכותית, סביר שהמערכת הבינלאומית תפעל לייצב את האזור מחדש כדי להבטיח את חופש הסחר דרכו, בכל דרך שלא תהיה.
אחת מהן היא כמובן סילוקה הצל המאיים של הרפובליקה איסלאמית על נתיב השיט. אבל ישנה אפשרות שהפאניקה עולמית מהמצב הנוכחי תשפיע על מגמות נוספות באזור.
"אחרי שנות ה-70 היה לחץ בינלאומי חזק על ישראל לפשרות מדיניות. ככה הגענו להסכם השלום עם מצרים מתוך חשש שהסכסוך ימשיך לאיים על השיט בתעלת סואץ", אומר ד"ר לרון, "העובדה ששרשרת האירועים התחילה אצלנו, בצדק או לא בצדק, זה מה שהעולם יראה והעולם עשוי להגיד - צריך לסגור את זה. הוא יכול להגיד: תעשו שלום עם הפלסטינים, תראו מה זה עשה לנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו