באמצע שנות ה-60, כ-150 קילומטרים מטהרן, הוקמה "מושבה" ישראלית קטנה בלב המדבר האיראני. אלו לא היו חיילים, אלא מהנדסים, חקלאים ואדריכלים שנשלחו על ידי דוד בן גוריון ומשה דיין כדי להציל חבל ארץ מוכה אסון. סיפורה של המשלחת הישראלית לקאזווין הוא סיפור על בירה ופיסטוקים בערבי שבת, מרדפים אחרי זאבים בשלג, וברית פוליטית אמיצה שהסתיימה באחת עם המהפכה האסלאמית ועליית חומייני.
עיצמו את העיניים לרגע ותנסו לדמיין את המחזה הבא: שנות ה-60 העליזות, יום שישי אחר הצהריים ובלב חבל קאזווין שבצפון מערב איראן, מרחק שלוש שעות נסיעה מטהרן, מתאספות עשרות משפחות ישראליות לקבלת שבת משותפת. הילדים, דוברי עברית ופרסית שוטפת, מתרוצצים בין מטעי הענבים, בזמן שהאבות – מהנדסים, הידרולוגים ואגרונומים מחברת תה"ל (תכנון המים לישראל) – חברת המים הממשלתית שהייתה אחראית על תכנון ופיתוח מקורות המים בישראל – מחליפים חוויות על עוד קידוח מוצלח או על זן חיטה חדש שהובא מישראל לא מכבר.
בשנת 2026, כשהחדשות על איראן מורכבות בעיקר מאיומי טילים, צנטריפוגות ומלחמות צללים – וכשהמדינה עצמה שוקעת במשבר מים חמור שמאיים על עתידה, אולי יותר מכל סנקציה או מתקפה צבאית – התיאור הזה נשמע כמו מדע בדיוני. אבל המסמכים המצהיבים בארכיון המדינה והתיאורים בספר "תה"ל – 50 השנים הראשונות" חושפים מציאות אחרת ולא מספיק מוכרת: פרק זמן של כמעט שני עשורים שבו המוח הישראלי היה הנשק הסודי של השאה הפרסי בקידום החקלאות האיראנית.
הכל התחיל בצומת דרכים גורלי עבור תעשיית המים הישראלית הצעירה. בתחילת שנות ה-60, חברת תה"ל סיימה את פרויקט הדגל שלה – המוביל הארצי. אהרון וינר, המנכ"ל המיתולוגי והאיש עם החזון, מצא את עצמו עם מאות מהנדסים מהשורה הראשונה, ניסיון מוכח וידע שאין שני לו בעולם - אבל עם מעט מדי עבודה בתוך גבולות המדינה הקטנה.
וינר, בשיתוף פעולה הדוק עם צמרת משרד החוץ, הבין שהידע וההון האנושי הם המוצר הכי יקר ומבוקש של ישראל. ההחלטה הייתה אסטרטגית: לייצא את הידע והניסיון הישראלי לאסיה ולאפריקה. איראן, שהייתה אז מדינה ידידותית עם בעיות מים אקוטיות וחקלאות לא מתקדמת, הפכה ליעד המרכזי.
הקשר הממשי עם איראן נולד במאי 1960. משלחת של בכירי המהנדסים ואנשי המקצוע של תה"ל נחתה על אדמת פרס למשימה יוצאת דופן: סקר מקיף ב-15 מחוזות חקלאיים מהעניים והצחיחים ביותר במדינה. הישראלים חרשו את השטח, ניתחו את פוטנציאל מי התהום וגיבשו תוכנית פעולה נועזת. הסקר הוצג בפני שר החקלאות האיראני, שהתרשם עד עמקי נשמתו מהמקצועיות הישראלית. המפגש הזה היה תחילתו של קשר ארוך ופורה; השר הבין שמה שישראל עשתה בנגב, היא יכולה לעשות גם במישורים של איראן.
מי שעמד בראש המערכה בשטח היה אריה (לובה) אליאב. היום זוכרים אותו בעיקר כפוליטיקאי, הוגה דעות וחתן פרס ישראל, אבל לפני שנכנס למסדרונות הכנסת, לובה היה איש הביצוע האולטימטיבי. הוא הגיע לאיראן אחרי שהקים את חבל לכיש, והביא איתו את התפיסה שפיתוח חקלאי הוא קודם כל פרויקט חברתי ואנושי.
לובה הוביל את עבודות תה"ל באיראן בתקופה הקריטית ביותר שלהן. הוא לא ישב במשרדים הממוזגים בטהרן, אלא ירד לשטח, דיבר עם החקלאים והנהיג את צוותי המהנדסים בשיקום חבל קאזווין לאחר רעידת האדמה הקשה שפקדה את האזור ב-1962. עבורו, איראן הייתה בבחינת "חבל לכיש על סטרואידים" – אתגר עצום שבו המוח הישראלי פוגש צורך אנושי נואש. הכריזמה שלו היא שסייעה לגשר על הפערים התרבותיים ולבנות אמון עמוק מול הממשל והתושבים.
תה"ל הקימה בטהרן סניף עצום. מעל 150 מהנדסים ומומחים עברו לגור באיראן עם משפחותיהם ועוד רבים אחרים שהו לתקופות עבודה קצרות. הם לא רק בנו בתים; הם תכננו מערכות השקיה מתוחכמות ששילבו בין ה"קאנאטים" (מערכות מים עתיקות) לבין טכנולוגיית קידוחים מודרנית. חבל קאזווין הפך מאזור מוכה אסון למודל עולמי של חקלאות משגשגת, שזכה לשבחים אפילו באו"ם. משם המשיכו מומחי תה"ל לאזורים נוספים באיראן, ייעצו לפרויקטים, תכננו, הכשירו מהנדסים איראנים והעבירו את הידע והניסיון הישראלי לחקלאים המקומיים.
החיים באיראן היו עבור הישראלים הרפתקה בלתי נגמרת. בספר "תה"ל – 50 השנים הראשונות" מתוארים לא רק הישגים הנדסיים, אלא גם מתכונים לתבשילים שהנשים הישראליות למדו מהשכנות הפרסיות, ביקורים באתרים ארכיאולוגיים וטיולים רבים בארץ היפייפיה. הישראלים היו אורחים רצויים, מוערכים ואהובים. המהנדסים הישראלים הכשירו דור שלם של מהנדסים איראנים, חלקו איתם ארוחות וחגגו עמם בשמחות.
הכל נגמר בבת אחת ב-1979. המהפכה האסלאמית הפכה את איראן מידידה לאויבת מושבעת. המהנדסים הישראלים נאלצו לעזוב הכל ולחזור הביתה, כשהם משאירים מאחוריהם מפעל חיים ותעלות מים זורמות. במבט לאחור, סיפורה של תה"ל באיראן הוא תזכורת כואבת לעידן אחר. זהו. תה"ל הופרטה בשנות ה-90, ובשורה של מהלכים עסקיים כושלים פשטה את הרגל והיא כבר לא קיימת. אבל התשתיות ובעיקר הידע של תה"ל, עדיין קיימים באיראן – עדות שקטה מתחת לפני השטח לימים שבהם המים והחקלאות היו מרכז הקשר בין המדינות.
היו זמנים. ואולי עוד ישובו.
אור שאלתיאלי הוא מהנדס מים, מתכנן של מפעלי מים לחקלאות ויועץ לרשות המים. בזמנו הפנוי הוא חוקר חובב של מפעלי המים בארץ-ישראל ובמזרח התיכון, מאז סוף המאה ה-19 ועד זמננו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו