בלי פירוק הנשק הזה - "היום שאחרי" בעזה לעולם לא יגיע

יומו של ילד פלסטיני ממוצע יכול להתחיל בהליכה לבית הספר ברחוב הקרוי על שמו של אבו ג׳יהאד -  מתכנן פיגוע חטיפת האוטובוס שבו נרצחו 38 ישראלים, בהם 13 ילדים - להמשיך בלימודים בבית ספר הנושא את שמו של מייסד חמאס, השייח׳ אחמד יאסין, ולהסתיים במרכז נוער הקרוי על שם אבו איאד, מי שהיה אחראי לרצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן.

"את חושבת שזה יפה?" שואל מנחה בתוכנית טלוויזיה פלסטינית פופולרית ילדה בת 11. "שהאדה היא דבר מאוד יפה" היא משיבה. "כולם רוצים למות שהידים. מה יכול להיות טוב יותר מלהגיע לגן עדן?" זו הייתה המציאות עוד לפני 7 באוקטובר, והיא מספקת חלק מרכזי בהבנת התמיכה הרחבה בטבח שביצע חמאס ביום ההוא - כ־70% בעזה וכ־80% ביהודה ושומרון.

בעשורים האחרונים נכתבו אינספור דוחות, מחקרים והמלצות מדיניות, שחשפו וניסו לעצור את תהליך ההקצנה הממוסדת, זו שמקדשת תרבות מוות ומנחילה אותה מדור לדור. ובכל זאת, מדינות אירופאיות המשיכו להזרים בעשור האחרון מיליארדי דולרים למערכות חינוך, תקשורת וחברה שמפארות שהידים ומנרמלות טרור.

הודות להישגיה הגיאופוליטיים של ישראל מאז 7 באוקטובר, נפתח חלון הזדמנויות היסטורי המאפשר להשלים את התהליך שהחל ב-2020 בהסכמי אברהם: מעבר מאידיאולוגיה קיצונית לפרגמטיות אזורית במזרח התיכון. אותו חלון הזדמנויות פתוח כעת גם עבור עזה. כל דולר שיושקע בשיקום הרצועה חייב להיות כפוף לעיקרון בסיסי זה. עם האג'נדה הממוקדת, הסחר והיציבות של טראמפ, והחשיבה המקורית-אסטרטגית של ג׳ארד קושנר – חלון ההזדמנויות של עזה הוא עצום.

זו הסיבה לכך שיש דחיפות כה רבה להפוך את מילת המפתח "דה-רדיקליזציה" מסיסמה ריקה לאסטרטגיה מקיפה. כשם שפירוק חמאס מנשק הוא תנאי הכרחי כדי ש"היום שאחרי" לא יהפוך ל"יום שלפני", כך גם פירוק הנשק האידיאולוגי של רצועת עזה.

המילה דה-רדיקליזציה נזרקה באולפני טלוויזיה, בנאומים פוליטיים ובמסמכי מדיניות בשנים האחרונות - אך עד כה נראה שאף גורם לא לקח אחריות על מה שעשוי להיות המרכיב המכריע ביותר לשינוי תרבותי, זה שייצר עתיד טוב יותר לעזה. כמו כן, אין הבנה מספקת של מהי דה-רדיקליזציה בפועל, ומדוע אחיה האקדמי "מניעת-רדיקליזציה", עשוי להיות יעד יותר בר ביצוע עבור עזה.

בעוד דה-רדיקליזציה מתייחסת להפסקת שימוש באלימות ולשינוי כיוון אידיאולוגי מרעיונות רדיקליים של קיצוניים וטרוריסטים, מניעת-רדיקליזציה היא תת-קבוצה של מנגנוני מניעה, המבטיחים שנרטיבים קיצוניים לא יצליחו להקצין יחידים או אוכלוסיות שלמות. דה-רדיקליזציה יכול להתרחש ברמה האישית, כפי שמראה המקרה המפורסם של "הנסיך הירוק", המכונה "בן חמאס". זה יכול להתרחש גם ברמה הקבוצתית, כמו בדוגמה של ה-IRA שהפך מארגון טרור לשחקן פוליטי בסוף שנות ה-90. אבל חשוב מכל, דה-רדיקליזציה יכולה - ובמקרה זה חייבת - להתרחש ברמה החברתית.

תהליך ה"דה-נאציפיקציה" שעברה החברה הגרמנית לאחר מלחמת העולם השנייה הוא הדוגמה הבולטת ביותר בהיסטוריה המודרנית. דה-נאציפיקציה פירקה באופן שיטתי את המערכת האידיאולוגית שנרמלה אלימות המונית, דה-הומניזציה של יהודים וקבלה עיוורת של חוקים לא אנושיים. האידיאולוגיה הנאצית הוסרה ממוסדות חינוך, תקשורת, סמליות ציבורית וממשל, ונאכפה באמצעות מנגנונים כמו משפטי נירנברג.

ההיסטוריה והספרות מצביעות על לקח חשוב ליום שאחרי בעזה: חברות שעברו הקצנה עמוקה אינן משתנות באמצעות שכנוע, אלא באמצעות שינוי מבני. בעזה פירוש הדבר הוא כתיבה מחדש של ספרי לימוד, שינוי שמות של רחובות ומוסדות, פיקוח על התקשורת, והדרה מוחלטת של חמאס ואנשיו מעמדות כוח והשפעה.

שינוי מבני זה חייב להיות חלק מאסטרטגיה מקיפה המשלבת מנגנוני מניעה עם מאמצי דה-רדיקליזציה ממשיים - החל מקמפיינים ברשתות חברתיות המותאמים לתרבות, חשיפה לנרטיבים חלופיים באמצעות פרויקטים חינוכיים, ועד מפגשים עם "האויב" (יהודים). כמי שבילתה שעות רבות בראיונות עם ג'יהאדיסטים וקיצונים אסלאמיסטים לשעבר, שפרשו מהאידיאולוגיה הרדיקלית שלמענה היו מוכנים למות בעבר - דה-רדיקליזציה אפשרית.

בעוד השינוי המבני חייב להיות צעד היררכי, הדה-רדיקליזציה חייבת לכלול את החברה האזרחית, המקומית והבינלאומית, בכדי שתוכל להיות מסוגלת לחסן את האוכלוסייה מפני ניסיונות גיוס אידיאולוגיים מצד חמאס, תומכיו ושותפיו רבי-העוצמה.

הודות למיזוג המתוחכם של מכונת התעמולה של חמאס עם תנועת ה"ווק" במערב, השמאל הרדיקלי והקבוצות האסלאמיסטיות, מה שהחל כטבח הקשה ביותר נגד יהודים מאז השואה, הפך מזמן למפיץ-העל המסוכן ביותר של אנטישמיות מאז הימים האפלים בשנות ה-40 של המאה הקודמת. רעיונות רדיקליים, מתודלקים באמצעות דימויים מסיתים לשנאה, מופצים ברשתות החברתיות וכובשים את ליבותיהם ומוחותיהם של סטודנטים מערביים. סטודנטים, שלעיתים אינם יודעים היכן נמצאת עזה על המפה, ואף לא לנקוב בשם הנהר שמוזכר בקריאתם הפופולארית.

בשילוב עם מוטציות מודרניות של נגיף האנטישמיות בן מאות השנים, צעירים אלה נגועים במגוון אקזוטי של רעיונות אנטי-דמוקרטיים. מעבר לאספקת חומרים טובים להפליא לסאטירה טלוויזיונית, פעילי להט"ב שצועקים סיסמאות חמאס או סטודנטים פרוגרסיביים לבושים בתלבושות חמאס, מברלין, פריז ועד לונדון, נותנים לגיטימציה אירונית לשנאת נשים, הומופוביה, רציחות על רקע כבוד המשפחה, אי-שוויון, חוקי השריעה - וכמובן לאלימות נגד יהודים.

לפיכך, לממשלות מערביות צריך להיות אינטרס מובהק להפסיק לממן רדיקליזציה, אשר מחזירה כמו בומרנג רעיונות אנטי-דמוקרטיים לבירותיהן. מדינות ערביות מתונות, כמו מרוקו ואיחוד האמירויות, כבר תרגמו לפעולה את מה שמנהיגים אירופאים מסוימים טרם הפנימו: שהאידיאולוגיה של האחים המוסלמים מהווה איום עליהן בדיוק כמו על חברות מערביות. הן מבינות שיש להילחם בה באסטרטגיה ובכוח ולא בנאומים מרוככים.

מעבר לקיצוץ מנגנוני המימון, מדינות אלו מגנות על אוכלוסייתן מפני רעיונות רדיקליים על ידי רפורמה בספרי לימוד, פיתוח פורמטים טלוויזיוניים המציגים תרבות של שלום, ופעולות כמו מינוי נציב למלחמה בקיצוניות, כפי שהתרחש לאחרונה באיחוד האמירויות.

אנו זקוקים לקדמה ושגשוג באזור, ברוח הסכמי אברהם. שינוי בתפיסה הקולקטיבית-אידיאולוגית בעזה הוא האור בקצה המנהרה שכל הגורמים הרלוונטיים צריכים לשאוף אליו כעת, מבחינה כלכלית ותפעולית.

ד״ר מלודי סוחרביץ' היא חוקרת דה־רדיקליזציה בקרב קיצונים וטרוריסטים אסלאמיסטים לשעבר.