נראה כי עוד בטרם החלו, שיחות הגרעין כבר כמעט וקרסו, ולרגע היה נראה כי הצדדים לא ייפגשו בעומאן או בכל מקום אחר. הסיבה המרכזית למשבר אינה נעוצה רק בפערי עמדות, אלא בפער עמוק ובלתי ניתן לגישור בתפיסתו של כל צד את הצד האחר.
אם ננסה להיכנס לראשו של ח׳אמנאי, המנהיג העליון החשדן ממילא כלפי ארה״ב בכלל וכלפי הנשיא האמריקני בפרט, מגיע לנקודה הנוכחית לאחר שנים של אירועים שהוא מפרש כמזימה כוללת נגד המשטר, האחרונים שבהם הם כמובן מלחמת 12 הימים, וגל ההפגנות ברחבי איראן. מנקודת מבטו, ברור מדוע אין בכוונתו לוותר על עקרונות היסוד של המשטר.
בתפיסתו, ייתכן בהחלט שארה״ב כבר קיבלה החלטה לתקוף, או לכל הפחות פועלת עם בעלות בריתה באזור כדי לשלול מאיראן את יכולתה להגן על עצמה. לנוכח מציאות זו, הוא מעדיף להסתכן בתקיפה מאשר להיכנע.
מן העבר השני, הממשל האמריקני פועל מתוך הנחה שאיראן נחלשה משמעותית בעקבות העימות הצבאי והמחאה הפנימית, וכי שילוב של לחץ צבאי והקרנת כוח יוביל אותה בסופו של דבר לקבל את תנאיה של וושינגטון - לא רק בגרעין, אלא גם בטילים וגם בסוגיית השלוחים.
פער תפיסתי זה מונע מהצדדים אפילו להיפגש, משום שבבסיס אין להם על מה לדבר. ייתכן ששני הצדדים אינם מעוניינים בהסלמה, ושניהם מעדיפים משא ומתן שיסתיים בפשרה - אך תפיסת המציאות שלהם זה את זה ואת עצמם אינה מאפשרת זאת.
אפשר לזלזל באופן שבו איראן רואה את עצמה, אך כדי לנסות ולצפות את צעדיו יש להבין כי מנקודת מבטו של המשטר אי אפשר לנתק את עמדותיו מהאמונה שהוא ״עמד איתן״ הן בעימות הצבאי והן מול ההפגנות, שאותן הוא תופס כחלק ממזימה מערבית רחבה להפילו.
לפיכך, גם אם השיחות יתקיימו וישרדו את המשבר הנוכחי, ניתן לצפות בסבירות גבוהה כי הן יעלו על שרטון כאשר אחד הצדדים ינסה לכופף את ידיו של השני - פועל יוצא של נקודת הפתיחה של הצדדים שכמעט מבטיחה כישלון. כל עוד ח׳אמנאי עומד בראש איראן, לא משנה מה תעשה ארה״ב - ניתן לצפות שהוא לא יחצה את הקו שהוא הגדיר מראש ככניעה.
לאיראן אין עתיד במצבה הנוכחי, אך מבחינת המנהיג העליון, נאמנות לאידאולוגיה של המהפכה גוברת על שיקולי רווחה או יציבות. ויתור על עקרונות אלו משמעו, בעיניו, ויתור על עצם המהפכה.
הבעיה היא שגם קריסת המשטר אינה מבטיחה בהכרח איראן יציבה או דמוקרטית; ייתכן שאף להפך. במצב הדברים הנוכחי, ההסלמה נראית בלתי נמנעת אבל לאו דווקא מיידית. הממשל עדיין יכול להשתמש בנוכחותו הצבאית העצומה במפרץ להקרנת עוצמה ולחץ על המשטר, ובכך לתת עוד הזדמנות למתווכות - אבל בפועל המסלול המדיני נראה כרגע חסר היתכנות.