עם השבת גופתו של החטוף האחרון, רן גואילי ז"ל, המלחמה הארוכה ביותר בתולדות ישראל הגיעה לסיומה.
אין ספק כי המלחמה זו חוללה תנודה טקטונית במזרח התיכון כולו. טבעות האש שטוותה איראן סביב ישראל הוכרעו ברובן לאחר מערכה ממושכת, רצופת תלאות ומאמצים כבירים. במהלך השנתיים האחרונות, מול כל השחקניות האזוריות, ובמיוחד נגד טהרן, מדינת ישראל הצליחה להפגין את עליונותה הצבאית, המודיעינית והטכנולוגית. ניצחון מוחץ נגד איראן החליש את משטר האייתוללות באופן יסודי. כעת, בצל המחאות הסוערות, הבעיות הכלכליות החריפות ומצוקת מים חסרת תקדים, ממשיך המשטר להיאחז בקרנות המזבח של השלטון בכוח הזרוע.
מחד גיסא, טורקיה מביטה בסיפוק בהיחלשותה של איראן, יריבתה ההיסטורית שעימה לא התעמתה צבאית חזיתית מאז 1639. מאידך גיסא, היא מסרבת להשלים עם נסיקת כוחה של ישראל באותה משוואה אסטרטגית.
בדיעבד, מתבהרת העובדה כי אחת ההשלכות המרכזיות של העימות בין ישראל לאיראן היא שירושלים, לאחר שהכריעה את טהרן, הפכה במו ידיה את טורקיה למדינה המוסלמית החזקה ביותר באזור. כך מצאו עצמן ישראל וטורקיה לבד בצמרת המזרח־תיכונית.
תזכורת: יחסי ישראל־טורקיה מצויים בשפל מאז פרוץ המלחמה ב־7 באוקטובר, זאת בעקבות אימוץ מדיניות חוץ פרו־חמאסית מצד נשיא טורקיה רג'פ טאיפ ארדואן, שמוטט את הנורמליזציה השברירית בשורה של החלטות חד־צדדיות.
במהלך המלחמה בעזה, אף על פי שישראל לא היוותה איום כלשהו על טורקיה, בחרה אנקרה להכריז עליה כאיום המרכזי על ביטחונה הלאומי. והיא לא הסתפקה בכך: בנובמבר האחרון, במהלך מסיבת עיתונאים משותפת בטהרן עם מקבילו האיראני, הגדיר שר החוץ הטורקי האקאן פידאן את מדינת ישראל כ"איום הגדול ביותר על האזור". חודש לאחר מכן, בדצמבר, במטרה להדק את שיתוף הפעולה בין שתי המדינות, קיים סגן שר ההגנה הטורקי ביקור באיראן והכריז בגאווה: "ביטחונו של איראן שווה לביטחונו של מדינתו".
לצד ההתפתחויות באיראן, החיכוך בין שתי המדינות - הן בסוריה, הן במזרח הים התיכון והן בציר סומליה־סומלילנד - החריף את המתיחות. בעוד שטורקיה חותרת להדק את טבעת החנק סביב ישראל באמצעות בריתות אזוריות שהיא כורתת עם שכנותיה של סוריה, ובניסיון לרתום את סעודיה ופקיסטן, ישראל עושה תמרונים דיפלומטיים חכמים באמצעות חיזוק ברית אסטרטגית עם יוון וקפריסין, וגם לא היססה להכיר בסומלילנד. בצל כל ההתפתחויות הדרמטיות האלה פרצו בסוף דצמבר האחרון הפגנות המונים באיראן, שיכולות לשנות את מאזן הכוחות בכל האזור.
להסיט את תשומת הלב מארדואן
במבט ראשון, אילו היינו בוחנים את טורקיה החילונית של שנות ה־90, אפשר היה להניח כי אנקרה דאז היתה אמורה לברך על חילופי שלטון אפשריים באיראן. אולם הרפלקסים של טורקיה בעידן ארדואן שונים בתכלית מאלו של קודמתה. לאור האמור לעיל, טורקיה של ארדואן משוכנעת כי שינוי משטר באיראן יהווה איום ישיר על האינטרסים הטורקיים במדינה השכנה. השר פידאן הצהיר בראיונות בטלוויזיה הממלכתית כי ישראל היא האחראית הישירה להפגנות באיראן. במילים אחרות, באנקרה סבורים כי ממשל איראני חדש - כזה שעשוי להיות מונהג ע"י רזא פהלווי ביום שאחרי משטר האייתוללות - יהיה בעל ברית קרוב של ישראל ועשוי לפעול נגד טורקיה. משום כך, טורקיה של ארדואן מעניקה גיבוי גלוי למשטר האייתוללות.
באנקרה משכילים להבין כי הישרדותו של השלטון בטהרן כופה על ישראל פיצול משאבים ושחיקה של הקשב האסטרטגי. לפיכך טורקיה רואה לנכון לגבות את האייתוללות, מתוך רצון קר ומחושב להותיר את ירושלים שקועה בבוץ האיראני. יתרה מכך, קיומה של איראן חלשה, נתונה לסנקציות מערביות ומוכת מהומות פנימיות, מאפשר לטורקיה לחמוק מלהיות המוקד המרכזי של תשומת הלב האזורית.
למרות כל האמור, המדיניות הטורקית הפרו־משטרית אינה מכוונת אך ורק נגד ישראל. ניכר כי מעבר לשיקולים הגיאופוליטיים, באנקרה מוטרדים עמוקות מהאפשרות שזעזוע משטרי באיראן יצית גל הגירה המוני נוסף לעבר גבולה. אחרי ככלות הכל, טורקיה עדיין נושאת על גבה את נטל מיליוני הפליטים ממלחמת האזרחים בסוריה. צלקותיה של אותה "משימת אירוח" ממושכת - והשלכותיה מרחיקות הלכת על המרקם הכלכלי והחברתי בטורקיה - ניצבות כיום כעובדה מוגמרת שאין עליה עוררין.
החשש: ניסיון לחקות את המחאה בטורקיה
לצד תרחישי ההגירה, באנקרה חוששים כי ואקום שלטוני במערב איראן יאפשר לכורדים המקומיים לכונן אוטונומיה, או גרוע מכך, במקרה של התפרקות איראן, להקים לתחייה את "רפובליקת מהאבאד", המדינה הכורדית העצמאית הראשונה והיחידה בהיסטוריה שהוקמה והתמוטטה ב־1946. תקדימיות זו, בראייתה של אנקרה, אינה מהווה רק אתגר פנימי מול האוכלוסייה הכורדית בטורקיה, אלא נתפסת כאיום פוטנציאלי, המלבה את השאיפות הלאומיות הקולקטיביות של הכורדים בעיראק ובסוריה כאחד.
זאת ועוד, באקלים פוליטי שבו הדמוקרטיה הטורקית סובלת משחיקה מואצת, ובעוד יריבו המרכזי של ארדואן, ראש עיריית איסטנבול אקרם אימאמולו, נתון במאסר, אנקרה חוששת מהשלכות הרוחב של המתרחש באיראן. הצלחתן של מחאות ההמונים להביא לשינוי משטר בטהרן עלולה ליצור תקדימיות מסוכנת מבחינתו של ארדואן - מודל של התקוממות עממית אפקטיבית שעשוי להפיח תקווה בקרב גורמי האופוזיציה בטורקיה ולערער את אושיות המערכת השלטונית הנוכחית.
אף שכלל הנימוקים שנמנו לעיל עשויים להצטייר כרציונליים מבעד למשקפי ה"ריאל פוליטיק" של מקבלי ההחלטות באנקרה, הרי שגם הפעם, כפי שאירע במלחמת חרבות ברזל, הם מוצאים את עצמם שוב בצידו הלא נכון של המתרס ההיסטורי. תהליך התפרקותו של המשטר האיראני כבר יצא לדרך, והשינוי אינו עוד בגדר אפשרות, אלא ודאות הממתינה לשעתה. בשעה גורלית זו ידה של ישראל על העליונה, והמומנטום האזורי עובר לידיה בנחישות.
ד''ר חי איתן כהן ינרוג'ק הוא חוקר בכיר ומומחה לטורקיה במרכז משה דיין באוניברסיטת ת"א, ועורך הירחוןTurkeyscope: Insights on Turkish Affairs
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו