המשטר האיראני השלים את דיכוי ההפגנות האלים ביותר בתולדותיו - הרג וכלא עשרות אלפים מאזרחיו - ועכשיו הוא מוצא את עצמו מול ריכוז חסר תקדים של כוח צבאי אמריקני ונשיא שמאיים בגלוי על הישרדות המשטר. אלא שבניגוד לבשאר אסד, למנהיג העליון ולמשמרות המהפכה אין ״תוכנית ב׳״: אין להם גלות בטוחה ואין להם עתיד חלופי מחוץ לאיראן.
מצב זה מציב אתגר מחשבתי גם למי שחוקר את איראן עשרות שנים - לא רק בגלל המורכבות של המערכת האיראנית, אלא בגלל ההשלכות הדרמטיות האפשריות על המזרח התיכון ואולי על המערכת הבינלאומית כולה.
המציאות הזו מסבירה גם את האלימות הקיצונית של המשטר בדיכוי ההפגנות וגם את היעדר אופוזיציה פנימית אמיתית. המשטר לא מוכן להתפשר, לסגת או לנהל משא ומתן על קיצו שלו. בנסיבות אלה, טהרן רואה את הרגע הנוכחי כמאבק קיומי על הישרדות המהפכה.
במהלך מלחמת 12 הימים, איראן הקפידה להציג את תגובותיה כ״מבצע״ מוגבל. הפעם האיתותים שונים. אפשר לפטור את זה כרטוריקה, אבל ההתפתחויות תומכות בכך שהמשטר מגיע לסף העימות הנוכחי בגישה אחרת: בכירים במשטר, כולל המנהיג העליון, רואים כעת סכנה אמיתית להישרדותם, והם קושרים באופן ישיר בין המחאות שהרעידו את כסאם לבין מעורבות אמריקנית. מבחינתם, הגעתה של נושאת המטוסים לינקולן וההעיבוי הצבאי האמריקני הם המשך ישיר של אותו מאמץ להפיל את המשטר.
תפיסה זו עשויה להרחיב משמעותית את אפשרויות התגובה של איראן. במלחמת 12 הימים, איראן לא הפעילה את כל היכולות שברשותה - בראשן הנכסים הימיים שלה. זה לא אומר שוויון מול הכוח האמריקני, רחוק מזה, אבל זה כן מדגיש את יכולתה של איראן לספוג מכות ועדיין לגבות מחיר משמעותי מיריביה. השילוב הזה - תפיסה קיומית והערכה שטראמפ לא ירצה מלחמה ממושכת - מגביר את הסיכון לתגובות איראניות חדות ופחות צפויות מאשר במשברים קודמים, בניסיון להרתיע את הממשל.
בפועל, זה יכול להתבטא בסגירה של מצרי הורמוז או בפגיעה קשה ופחות צפויה בבסיסים אמריקנים במפרץ. מהלכים כאלה יסכנו ודאי גם את המשטר עצמו, אבל במודע או שלא במודע הוא עשוי לבחור ב״ברירת שמשון״ הזו - מתוך תפיסה שממילא אין לו מה להפסיד.
מהצד האמריקני עומד נשיא שבניגוד לרבים מקודמיו אימץ עמדה מוסרית ברורה כלפי המשטר האיראני והפגין נכונות להשתמש בכוח כדי להעניש אותו. יחד עם זאת, מדובר בנשיא שספקן מאוד לגבי מלחמות ממושכות ויקרות ונוטה מאוד לניצחונות מהירים ומכריעים. מצב העניינים באיראן לא צפוי להציע אפשרות ברורה כזו.
ההנחה הרווחת בוושינגטון היא שאפילו מתקפה צבאית מוגבלת, כולל פגיעה בהנהגה הבכירה, לא תספיק להפיל את המשטר או לשנות באופן מהותי את התנהגותו. במילים אחרות, גם אם טראמפ יאשר פעולה צבאית, אין ערובה שמהלך כזה יניב את השינוי האסטרטגי הרצוי או יצית מחדש מחאות המונים שיוכלו לאתגר את המערכת. לכך מצטרף חוסר אמון של הממשל באופוזיציה האיראנית בגולה - קובעי מדיניות רבים אינם משוכנעים שקבוצות בגלות, כולל אלה שבהנהגת הנסיך רזא פהלאווי, מסוגלות לארגן אלטרנטיבה שלטונית אמינה בתוך איראן.
זה מסביר מדוע יש קולות בממשל האמריקני הטוענים שיש למנף את הפגיעות הנוכחית של המשטר לא לשינוי משטר, אלא למטרה אסטרטגית מוגדרת היטב: הסכם שיגביל באופן חמור את השאיפות הגרעיניות של איראן, בגיבוי איום אמין ומיידי בשימוש בכוח - כפי שפורסם למשל לגבי עמדתו של סטיב וויטקוף.
השורה התחתונה היא שאין נתיב מובטח להצלחה, והסיכון להסלמה לעימות אזורי רחב גבוה מכל נקודה בעשורים האחרונים. אפשר לקוות למציאת אסטרטגיה שתביא להכרעה של הרפובליקה האסלאמית ולהציבה על מסלול לעבר דמוקרטיה והתקרבות למערב, אבל בהיעדר אפשרות כזו, נראה שקובעי המדיניות לא ידחו על הסף אלטרנטיבות לא-קינטיות.
אך גם חמינאי כלוא בדילמה משלו. יכול להיות שהוא חושב שהוא עדיין יכול לאחוז במקל בשני קצותיו, אבל לאיראן אין גם את אפשרות ה״המשך הסטטוס קוו״: אם לא יוותר - המשטר יקרוס כלכלית. אם יוותר ויתחזק כלכלית - יקרוס בסופו של דבר אידיאולוגית. הסוף כבר נקבע, השאלה היא רק כיצד הם יגיעו לשם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו