האנטומיה של הדיכוי: לא מצור פוליטי - פשיטת רגל קיומית

בינואר 2026, הקור העז של משהאד איננו רק מזג אוויר; הוא תחושה פיזית של מתח מקפיא. אחמד, מורה להיסטוריה ששיעוריו תמיד נעו בין תהילת האימפריה הפרסית לבין המהמורות המדממות של המאה ה-20, יושב במרפסתו הצרה בקומה השלישית. למטה, הרחוב אינו זורם. הוא גועש. צעירים וצעירות צועדים שם, טלפונים חכמים מונפים בידיהם כבידי לפידים דיגיטליים, אורם הכחלחל מנצנץ אל מול האפלה הממסדית.

לפתע, מבטו קופא: בין הצועקים הוא מזהה את פניהם המוכרות של תלמידי כיתה י"א שלו. זוהי התנגשות בין-דורית בשידור חי. יש מי שמחייך לעברו במבוכה של מי שנתפס בקלקלתו, ויש מי שמסיט מבט, אולי מחשש שהמורה הוא עדיין נציג של הסדר הישן.

אחמד נסוג פנימה, סוגר את התריס וחש איך לבו מתכווץ. הדילמה שלו היא הדילמה של איראן כולה: המרחק בין האמפתיה המוסרית לפחד הקיומי הוא תהום שקשה לגשר עליה. הוא שואל את עצמו: האם להצטרף? האם להישאר?

בתווך הזה, שבין תקווה לאחריות אישית, לכודים מיליוני איראנים, אפילו פלחים נרחבים באוכלוסייה הדתית שאינם ממהרים להשליך את יהבם על המהפכה, אך גם אינם מוכנים עוד להגן על המולות.

האנטומיה של הדיכוי: זיכרון ככלי נשק

הדמוקרטיה היא אורחת צעירה ותמימה בהיסטוריה האנושית, בעוד הדיקטטורה היא דיירת ותיקה, משופשפת ובעלת סיבולת של פלדה. באיראן, "יד הברזל" אינה רק מטאפורה - היא שיטת עבודה מלוטשת המבוססת על טראומה קולקטיבית. המשטר האיראני בנה את הישרדותו על חורבותיהן של מחאות העבר:

• 2009 - התנועה הירוקה: כשלושה מיליון איש שטפו את טהרן, אך הממסד התלכד כחומה בצורה והחניק את התקווה במחשכים.
• 2019 - מחאות הדלק: זעם כלכלי שהסתיים בניתוק טוטאלי של האינטרנט ובמרחץ דמים; על פי הערכות, כ-1,500 הרוגים בתוך ימים ספורים.
• 2022 - מהסא אמיני: מחאה שחצתה מגדרים ומעמדות, אך נשחקה תחת עול ההוצאות להורג והמעצרים ההמוניים. ובתווך היו עוד הפגנות ושביתות.

הפעם זה שונה: הכלכלה כגרדום

למרות הדיכוי, המציאות של ינואר 2026 מציבה בפני המשטר משוואה שטרם הכיר. איראן אינה רק במצור פוליטי, היא בפשיטת רגל קיומית. עם אינפלציה הנושקת ל-60% ומחסור משווע באנרגיה במדינת נפט, השלטון איבד את הכלים להתמודד עם המשבר. החזרת מנגנון ה"סנפבק" הבינלאומי הידקה את החנק על צוואר הכלכלה, והפכה את המדינה לאי  מצורע ומבודד. אפילו בעלות הברית סין ורוסיה עומדות מנגד.

אולם, הסדק האמיתי אינו רק בכיס, אלא בדימוי. קריסת ה"פרוקסים" האזוריים: סוריה, חיזבאללה, חמאס וכעת גם ונצואלה. והמהלומות שספגו משמרות המהפכה מידי ישראל וארה"ב סדקו את הדימוי הכל-יכול של ה"פאסדראן". כפי שאומר הפתגם הפרסי: «ترس که بریزد، راه باز می‌شود» (כשהפחד נושר, הדרך נפתחת). אך הדרך עדיין זרועה מוקשים.

המחאות אמנם התפשטו ל-31 מחוזות, אך השתיקה של הרוב היא עדיין הרעש הכי חזק בטהרן. איננו רואים עריקות המוניות של קצינים או דמויות מפתח בממסד הדתי, אין השבתות של ארגונים כמו תעשיית הפטרוכימיה, מרים נהגי אוטובוסים ועוד. המבוגרים עדיין על המרפסת והמפתח ליציבות נותר בידיים שמחזיקות בנשק ובכסף.

משמרות המהפכה: השומרים על ה"קופה"

המשטרה והצבא הסדיר עשויים להפגין הססנות, אך משמרות המהפכה (IRGC) הם סיפור אחר. עבורם, נפילת המשטר אינה רק אובדן אידיאולוגי - היא פשיטת רגל אישית. ה-IRGC אינם רק כוח צבאי; הם קונגלומרט השולט בערך ב-35% עד 40% מכלל הכלכלה האיראנית. דרך ארגונים כמו "ח'אתם אל-אנביא", הם מנהלים אימפריית ענק בשווי עשרות מיליארדי דולרים, החולשת על תשתיות, בנייה, נפט ותקשורת.

קצינים בכירים מבינים שמהפכה פירושה הלאמה של נכסיהם והעמדתם לדין. לכן, הם נלחמים לא על דת, אלא על נדל"ן ועל הזכות להמשיך ולבזוז את משאבי האומה.

הבעיה המרכזית: ואקום בהנהגה

הבעיה המרכזית של המפגינים היא מה שניתן לכנות "נהר שפרץ את סכריו". יש למחאה הזו את העוצמה לשטוף את הכל, אך ללא גדות פוליטיות, ללא הנהגה שתתחום ותכוון את הזרם המים, פשוט מתפזרים במישור, מאבדים את המומנטום שלהם ונספגים בסופו של דבר באדמה הצמאה. ללא הנהגה מאוחדת, המחאה נותרת כאוס יפה אך פגיע.

רזא פהלאווי נתפס כנוסטלגיה אליטיסטית מלוכנית מושחתת שאינה רלוונטית לשכונות העוני; דמויות כמו כוכב הכדורגל עלי קרימי "מאראדונה האסיאתי", או חאמד איסמעאליון, רופא השיניים הכריזמטי, מחזיקים ב"הון סמלי", אך לא בפיקוד על כוח מזוין. כדי להפיל את המצודה, נדרשת מסה קריטית של מליונים ברחובות לאורך זמן שתגרום לדיכוי להפוך לבלתי אפשרי מבחינה לוגיסטית.

אסטרטגיה ישראלית: "הצל מאחורי הפרגוד"

בעולם המודיעין, נוכחות בולטת היא לעיתים קרובות נזק. ישראל חייבת להפנים: היא עדיין נתפסת כאויבת בקרב שכבות רחבות באיראן. פעולה פומבית תאפשר למשטר לצבוע את המחאה בצבעי "קונספירציה ציונית" וללכד מחדש את השורות. במקום זאת, על ישראל לפעול בצללים:

1. לוחמת תודעה וסייבר: פגיעה כירורגית במערכות השלטון והזרמת מידע מפליל על שחיתות בכירי המשמרות ישירות לטלפונים של האזרחים.
2. עידוד עריקה: יצירת ערוצים חשאיים לדרגי ביניים בממסד, תוך הבטחה לחסינות ביום שאחרי, כדי ליצור סדקים בתוך מנגנוני הביטחון.
3. חימוש ובדלנות: מתן תמיכה חשאית וחימוש ממוקד לקבוצות בדלניות בפריפריה - כורדים במערב ובלוצ'ים בדרום-מזרח. זהו מהלך שמאלץ את המשטר לפצל את כוחותיו ולמתוח את קווי האספקה שלו עד לקצה.
4. תמיכה טכנולוגית: שימוש בלוויינים וטכנולוגיות סייבר כדי להבטיח אינטרנט רציף למפגינים, גם כשהמשטר מנסה להוריד את השאלטר על המדינה.

סיכום: המורה שוב מביט מחלונו

אחמד, המורה ממשהאד, יודע שההיסטוריה נכתבת בדם, אך גם בדיו ובתודעה. הוא רואה את תלמידיו צועדים, הוא יודע שמשמרות המהפכה יילחמו על כל דולר ועל כל שדה נפט, והוא מקווה שאי שם, מעבר לאופק, ישנם כוחות שבוחשים בקדרה מבלי להשאיר טביעות אצבע.

המחאות עשויות להתפשט עד לנקודת הרתיחה שבה הנשיא פזכשיאן וממשלתו יתפטרו כצעד של ייאוש, אך ללא דחיפה חיצונית חכמה - כזו שלא נראית בעין - האש עלולה לדעוך שוב.

ישראל צריכה להיות ה"רוח" שמניעה את הלהבות, לא החמצן שמאפשר למשטר להגדיר את המחאה כפלישה זרה. עד שהשינוי יבשיל, אחמד ימשיך למלמל לעצמו בחצי חיוך מריר: «صبر تلخ است، اما میوه‌اش شیرิน» (הסבלנות מרה, אך פריה מתוק). השאלה היא רק אם העם האיראני יוכל לשרוד את המרירות עד לרגע הקטיף.