איראן לאן? זה התרחיש בעל הסיכוי הגבוה ביותר

המשטר האיראני מוצא עצמו בימים אלה בנקודת מפנה קריטית. ההתרחבות המתמשכת של ההפגנות ברחבי המדינה, יחד עם חוסר יכולתו להציע מענה כלכלי או פוליטי משכנע, דוחפים אותו לקראת החלטה קשה: האם להסלים באופן משמעותי את מאמצי הדיכוי, או שמא לנסות ולהרגיע את הרחוב באמצעות שינויים פנים-משטריים.

כל עוד הדרג הבכיר נשאר מאוחד, הסיכוי להתמוטטות המשטר נותר מצומצם - במיוחד כאשר לאופוזיציה חסרה הנהגה מקומית אמיתית שיכולה להוביל את השינוי. אך במקביל, המצב הפנימי המעורער מזין חשש איראני עמוק מפני ניסיון ישראלי לנצל את החולשה, מה שמעלה את הסיכון למיסקלקולציה מסוכנת בין שתי המדינות.

מהרחוב לניתוק האינטרנט

הלילות האחרונים העידו על התרחבות ניכרת של ההפגנות לכל רחבי איראן. השלטון מתקשה לספק תשובה כלכלית או פוליטית אמינה שתצליח לסגור את המעגל, והמפגינים לא מראים סימני עייפות. התגובה המשטרית התחילה להסלים: ניתוק רשת האינטרנט הוא כנראה רק הצעד הראשון, שמטרתו למנוע תיאום בין המפגינים ואת חשיפת התמונה המלאה לעולם החוץ.

הצעד הבא, שנשקל ברצינות, הוא הזרמת יחידות משמרות המהפכה להשתלט על הטיפול בהפגנות - מעבר שמשמעותו עליית מדרגה משמעותית בדיכוי. עד כה, המשטר התלבט בשאלה האם להפעיל את כוח האש המלא שלו, מתוך חשש שדווקא זה יגרום להשפעה הפוכה: עריקות נוספות מהשורות, ומעורבות אמריקאית אפשרית בעקבות האזהרות של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ.

אופוזיציה ללא ראש

למרות שההפגנות מגלות רמת תיאום מסוימת, האמת היא שלאופוזיציה האיראנית אין כיום מנהיגות פנימית משמעותית שיכולה לרתום את המחאה למהלך מאורגן. בנו של השאה לשעבר, רזא פהלאווי, אמנם קרא מחוץ לגבולות למחאה והקריאה הדהדה בחלקים מהציבור, אך מדובר בדמות שנויה במחלוקת אפילו בתוך האופוזיציה עצמה.

חלק לא מבוטל מהמפגינים משתמשים בשמו בעיקר כדי לאתגר את המשטר - "לתקוע אצבע בעין", כפי שאמר מקור מקומי - אך לא בהכרח מעוניינים באמת בהחזרת המלוכה. הסיכוי שמנהיגות מחוץ לאיראן תצליח להוביל את ההפגנות נותר נמוך.

שינוי פנים במקום התמוטטות

נקודת ההכרעה מתקרבת, אך הקריאה המציאותית היא שהמשטר לא מתכוון להתפרק מעצמו. כל עוד הוא שומר על אחדות פנימית בדרג הבכיר, ההפגנות עשויות להימשך זמן רב מבלי להשיג שינוי דרמטי. יתרה מכך, לא ברור בכלל שרוב המפגינים אכן מעוניינים בקריסת המשטר - חלקם חוששים מתקופה ארוכה של כאוס ואי-יציבות.

לכן, התרחיש הסביר יותר הוא לא "שינוי של המשטר" אלא "שינוי במשטר": ריסון של דמויות קיצוניות, הזזת גורמים מסוימים (אולי אפילו הנשיא פזשכיאן), ומתן ויתורים מסוימים למפגינים - הכל תוך שמירה על המסגרת המשטרית הכללית. זו דרכו של המשטר לספוג את הלחץ מבלי לאבד את השליטה.

הסכנה הישראלית

ככל שהיציבות הפנימית מתערערת, גובר החשש בטהרן שישראל תנסה לנצל את המצב. החולשה הפנימית והמעורבות האמריקאית הפומבית יוצרים תחושת איום קיומית במשטר - לא בגלל רצון להסיט תשומת לב (צעד שיהיה התאבדותי), אלא מתוך פחד אמיתי שהאויבים ינצלו את הרגע.

זה בדיוק המקום שבו עלול להיווצר תקרית או מיסקלקולציה. איראן עלולה לפרש מהלך ישראלי לגיטימי כניסיון לניצול, ולהגיב בצורה מוגזמת. ישראל, מצידה, עלולה לפרש טעות איראנית כאגרסיה מכוונת. מעגל המתחים הזה הוא אולי המסוכן ביותר בתמונה הכוללת.

השורה התחתונה

היקף האירועים כבר מזכיר את ההפגנות הגדולות של 2009 (המהפכה הירוקה) ו-2022 (מהומות מהסה אמיני), והלחץ על השלטון גובר. סביר שנראה בקרוב שינוי באסטרטגיית הדיכוי, אולי עם מעורבות רחבה יותר של משמרות המהפכה.

אך אין לטעות: כל עוד המשטר שומר על אחדות, השינוי הצפוי הוא בתוך המערכת ולא של המערכת כולה. למשטר עדיין יש בסיס תמיכה לא מבוטל בציבור האיראני, והלקחים ממדינות אחרות במזרח התיכון - סוריה, מצרים, לוב - מלמדים שלא כל מחאה רחוב מובילה לשינוי משטרי.

התקווה לקריסה מהירה של המשטר היא מחשבת משאלה. המציאות מורכבת יותר, ואיראן של 2025 היא לא מצרים של 2011.