הדילמה הערבית: איראן תיפגע - ותפעל כ"חיה פצועה"

מדינות ערב מביטות באיראן בתערובת של דאגה ושמחה לאיד. החשש הוא מהתלקחות של עימות אזורי בין הרפובליקה האסלאמית לבין ארה"ב וישראל - סכסוך צבאי שעלול להקרין על האינטרסים הכלכליים והביטחוניים שלהן. התקווה היא לנטרל את הפצצה המתקתקת הזו ולצפות ממרחק בטוח בגסיסתה האיטית של אימפריית הטרור.

התרחישים המרכזיים שמעוררים דאגה בבירות הערביות כוללים החלטה איראנית לחסום את הסחר הבינלאומי במפרץ הפרסי דרך מצר הורמוז, או להסתייע בחות'ים לשיבוש תנועת השיט בים האדום. פעולות כאלה כבר גרמו נזק של מיליארדי דולרים לירדן ולמצרים בשנתיים האחרונות. תרחיש אחר כולל מתקפה על יעדים אמריקניים במדינות ערביות, כפי שקרה במטח הטילים על קטאר ב־23 ביוני.

בהתאם לכך, בחודשים האחרונים הסעודים והקטארים מנהלים מאמצים כדי לחדש את המשא ומתן העקיף בין טהרן לוושינגטון. נכון לעכשיו, האפשרות שמגעים כאלה יצליחו נראית קלושה למדי. במקביל, קל להבין את שביעות הרצון האזורית מהכאוס באיראן. בשני העשורים האחרונים, הרפובליקה האסלאמית התערבה בענייניהן הפנימיים של סוריה, לבנון, עיראק, תימן, ירדן וסעודיה. ככל שהשפעתה היתה משמעותית יותר, כך המדינה הערבית חוותה הידרדרות עמוקה יותר לתהומות של מלחמות, טרור, שחיתות, סחר בסמים והתמוטטות כלכלית.

טקטיקת הפרד ומשול

ועדיין, ספק אם גל המחאות הנוכחי יוביל לקריסת המשטר ללא התערבות חיצונית. המנגנונים של משמרות המהפכה עדיין לא הפעילו את מלוא כוחם, ובצמרת המשטר מנסים לנהל טקטיקה מוכרת לעייפה של הפרד ומשול. מנגד, מה שבטוח הוא ששקיעתה של הרפובליקה האסלאמית נמשכת. הריאל האיראני התרסק לערך של כ־42 אלף לדולר אחד. משבר המים לא מטופל, ולממשלת הנשיא פזשכיאן אין פתרונות טובים למעט להפוך לשעירים לעזאזל. המנהיג העליון עלי חמינאי, שמתקרב לגיל 87, נותר בשלו ולא מגלה נכונות כלשהי לשינוי בהתנהלותו ההרסנית.

על כל פנים, שליטי מדינות ערב מעדיפים את הגסיסה האיטית הזו על פני מהפכה נוספת. עלייתו של משטר חדש בטהרן לא בהכרח תיטיב עם מצבם - אולי בדיוק להפך. כמו המהפכה האסלאמית ב־1979, התפתחות כזו עשויה לעורר מתרדמתן תנועות רפורמה למיניהן.

בכל אופן, בשנים האחרונות מסתמנת במזרח התיכון ספקנות הולכת וגוברת כלפי חלומות הדמוקרטיה והליברליזם. חסידי המשטרים השמרניים מצביעים על מאות אלפי ההרוגים ומיליוני הפליטים של אירועי האביב הערבי. מבחינתם, הם מעדיפים "דיקטטורים נאורים" כמו מוחמד בן סלמאן. כאלה שלא יהססו לשבור שיאים מקומיים בהוצאות להורג, אבל במקביל יחייכו למערב, יארגנו מופעי מוזיקה בינלאומיים וידאגו לרמת חיים סבירה בעולם המודרני.

הפרוקסיז לא ייעלמו

מה גם שקריסת הרפובליקה האסלאמית לא בהכרח תאיין בבת אחת את הפרוקסיז של איראן במזרח התיכון. חיזבאללה בלבנון, אנסארללה (החות'ים) בתימן והמיליציות השיעיות בעיראק כבר מושרשים היטב בחברות המקומיות. נפילת טהרן תהיה ללא ספק מכה משמעותית לארגוני הטרור האלה ותגדע את השורש הראשי שלהם, אולם קרוב לוודאי שהפרוקסיז ימשיכו להסתמך על אפיקי הכנסה אחרים, כמו סחר בסמים, או לחלופין ייטמעו עוד יותר במנגנונים השלטוניים.

לעומת זאת, תרחיש של גלי הפגנות ממושכים, כאוס שלטוני, עימותים מדממים וקריסה כלכלית - ישיג שתי ציפורים בבת אחת מבחינת המשטרים הערביים. הגסיסה הזו תהווה בעצמה מכה משמעותית לפרוקסיז, שכן איראן תתקשה להמשיך את התמיכה בהם ללא שינוי. מעבר לכך, היא תשדר מסר ברור למזרח התיכון: האידיאולוגיה השיעית המהפכנית נכשלה כישלון טוטאלי והובילה את איראן לגיהינום עלי אדמות.

על כן, יאמרו שופרות המשטרים השמרניים, מוטב לדבוק במציאות המוכרת - המלך, האמיר, הסולטן או הדיקטטור המקומי. לא להישבות בחלומות על דמוקרטיה, שלטון "אוטופי" של אנשי דת או כל רפורמה אחרת. דרך אחת מובילה לאבדון, ודרך אחרת מובילה ליציבות ולרמת חיים סבירה.