באיראן יש תחושה עזה שההפגנות מוצדקות, מכאן גם התמיכה בהן. הריאל הצונח, תנאי החיים הקשים והיעדר כל קבלת אחריות מצד הממשלה או סיכוי לשיפור - כל אלה גורמים לאנשים להזדהות עם המפגינים. לצד זאת, יש גם תחושה של "שוב אנחנו כאן": כלומר, חוסר ודאות לגבי האופן שבו ההפגנות האלה ישיגו תוצאות לאחר שהקודמות לא הצליחו.
אכן, התנגדות ציבורית מתמשכת, מחאה והפגנות המוניות יכולות להוביל לשינוי יסודי במשטר - אך לשם כך נדרשת הנהגה פוליטית רצינית שמסוגלת להציע אלטרנטיבה. זה לא קרה במחאות העבר, ולא נראה שאנחנו קרובים לכך גם עכשיו.
הקבוצות הפוליטיות בתפוצה האיראנית בעולם מפוזרות ומפולגות, ואלה שבתוך איראן מדוכאות, כשהמנהיגים הפוטנציאליים האפקטיביים ביותר נמצאים בכלא. פיצול ועריקה בקרב שורות כוחות הביטחון - תנאי הכרחי לכל אפשרות שהמשטר ייפול - יתרחשו רק אם תהיה הנהגה ברורה לאופוזיציה השלטונית. לצד זאת, אם ההפגנות יימשכו, יש גם סיכוי לשינוי שיגיע מתוך המשטר עצמו: חלק מהמנהיגים הנוכחיים עשויים לנקוט יוזמה ולנסות לשנות את המערכת של הרפובליקה האסלאמית מבפנים, עד כמה שזה אפשרי.
האופוזיציה מפולגת
האופוזיציה האיראנית מגוונת, אך למרבה הצער גם מפוזרת ומפולגת מאוד. יש בקרבה מוסכמה אחת: הם לא רוצים את המשטר. אבל בכל הקשור למה שיחליף אותו - היא רחוקה מאוד מזה. איראנים רבים מביטים בערגה בתנאי החיים שלפני המהפכה של 1979, שאכן היו טובים יותר מהיום במדדים רבים. איראן היתה תחת שלטון סמכותני ודכאני, אבל הכלכלה היתה במצב טוב יותר, יחסי החוץ היו טובים יותר והתרבות והחברה היו תוססות יותר.
זה מסביר מדוע חלק מהמפגינים קוראים בשמו של רזא פהלווי, בנו של השאה המודח, שבאופן מסורתי מחזיק בשיעור לא מבוטל של תומכים. פהלווי זוכה גם לתמיכה של פוליטיקאים ישראלים מסוימים, אך בקרב האיראנים הוא דמות שנויה במחלוקת. תומכיו מגיעים רק מקצה אחד של הקשת הפוליטית ומייצגים מיעוט.
מה גם שחלק מהם עסקו בשנתיים האחרונות בתקיפה של מתנגדי משטר אחרים, כך שלמעשה סייעו למשטר בכך שזרעו פילוג באופוזיציה. לצד זאת, פהלווי עצמו נכשל לאורך הקריירה הארוכה שלו בבניית ארגונים פוליטיים אפקטיביים.
החלום שלי הוא לחזור לאיראן ולסייע בבניית רפובליקה דמוקרטית עם חירויות מלאות, צדק חברתי ושוויון מגדרי. אני רוצה לראות איראן שמקיימת יחסים עם כל מדינות האזור, כולל עם ישראל, ומנהלת מדיניות חוץ מאוזנת - כפי שהיה בשנות ה־70. אבל לפני הכל, החלום שלי הוא שאיראנים יחליטו בעצמם על גורלם, בבחירות חופשיות לאסיפה מכוננת שתקבע את צורת המשטר בארצנו.
הכותב הוא יליד טהרן, היסטוריון באוניברסיטת ייל וכותב במגזין "Atlantic". בין ספריו: "מה רוצים האיראנים" ו"מפקד הצללים" - על חייו של קאסם סולימאני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו